קטע מתוך הספר – זר בארץ ירוקה – מרקם הוצאה לאור

קטע מתוך הספר – זר בארץ ירוקה

פרק שלישי: חסד
20 בדצמבר 2411 – 31 לינואר 2412

על אף הגשם הטורדני וחוסר הנוחות המשווע, אני מתעורר בשעה מאוחרת מן הרגיל. תחושת נינוחות חובקת את איבריי הפנימיים ואוזניי מתמוגגות למנגינת היער, עד שזיכרון יום האתמול מצליף בי כשוט. אצבעותיי משחררות בחופזה את החגורה, ומבטי מלא התקווה ננעץ בקרקע תחתיי. חיוך רחב מתפשט על פניי כשסלסילת פירות גדושה פולשת אל שדה ראייתי. בחלוף רגע קצר אני אוחז בענף שלצידי, משלשל את רגליי מטה ונעמד על האדמה.
"יש כאן מישהו?"
"שלום," נשמע קול צח וברור בתוך ראשי.
"אולטרה!" לוחשות שפתיי ואני לא יכול להאמין.
"שמי הדסה."
"אולטרה, זו את?"
דממה.
"אולטרה?"
דממה.
נראה שההתקן הופעל לרגע ונותק. ידי נשלחת אל הסלסילה, אוספת פרי צהבהב ומגישה אל פי. שיניי נוגסות בו בהנאה צרופה.
"יש כאן מישהו?" אני קורא בפה מלא.
"כן," מהדהדת בראשי תשובה ברורה.
"היכן את?"
"לא רחוק."
"את מדברת איתי דרך ההתקן?" אני שואל בקולי הרם.
"לא."
"איך זה שאני שומע אותך?"
"אני משתמשת בערוץ טלפתי."
אני חוכך בדעתי לרגע. שמעתי על זה בעבר. רעיון מיסטי כלשהו, אך הגישה אל מערכות המידע אינה זמינה, כך שאולי אני מדמיין.
"את שומעת אותי?"
"כן."
"למה אני לא רואה אותך?"
"מכיוון שאיני בטוחה לגבי מטרותיך."
"אם את אמיתית, אנא תני סימן מוחשי."
"הבט למטה. מה אתה רואה?"
"סלסילת פירות."
"האין זה סימן מוחשי?"
"באיזו טכנולוגיה את משתמשת?"
"אנחנו קוראים לה 'תודעת ערוּת', אך אנא הנח לכך כעת ואמור לי מהן מטרותיך."
"כרגע, רק לחיות. האמיני לי, רק לחיות."
"מדוע הגעת לכאן?"
"זה סיפור ארוך. באופן כללי הייתי אומר שזהו המחיר שאני משלם על הצלת אדם חף מפשע."
"הבט ימינה."
אני מסב מבטי לימין. אין שם דבר. אישוניי תרים הלוך ושוב, חולפים מעץ לעץ ובוחנים את התווך שביניהם וכך שוב ושוב, אך אין שם דבר.
"אינני רואה מאומה פרט לעצים."
"הבט שוב."
מבטי מתחדד וסורק באיטיות כל שעל, עד שתנועה חריגה לוכדת את תשומת ליבי. אני מתמקד באזור התנועה ולפתע מבחין באישה צעירה שעומדת שם. היא לבושה במכנסיים חומים רחבים ובטוניקה ירוקה כהה שעוטפת את חלק גופה העליון ומשתלשלת מעברו האחד של גופה עד לבִרכּה. בבוּאתה נראית כחלק בלתי נפרד מן הסבך שסביבה, והיא מנופפת אליי בידה. אנחת רווחה משתחררת מפי וגל חום מתפשט בתוכי. אני ספק מתיישב ספק קורס, ולראשונה מאז הגעתי לכאן נקוות דמעות בעיניי.
היא מתקרבת בהילוך משונה, מרחפת על גבי הקרקע מבלי להשמיע צליל. הענפים אינם מתפצחים והעלים אינם נרמסים. כעבור רגע היא לצידי. טוּב לב נשקף מפניה. גווה זקוף וצווארה ארוך, עיניה גדולות מן הממוצע ואישוניה החומים בוהקים ונוקבים. גבותיה הבהירות משרטטות קו מושלם מתחת לקו שערה הסתור, וקווצת שיער סוררת מתנפנפת לנגד מצחה. לרגע היא משקעת את עיניה בתוכי ומתיישבת לצידי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי ומשעינה את ראשי על כתפה. תחושת חמימות מתפשטת בי. הלחץ והמתח שהצטברו בגופי מתפרקים, כאילו חיברו אותי לכבל הארקה. דקות ספורות חולפות ואני נרגע לגמרי. פניי מתרוממים ושפתיי נצמדות לפיה. היא דוחפת אותי מפניה, נעמדת בחופזה ונרתעת לאחור. בן רגע מופיעים בין העצים אנשים נוספים. הם מתקרבים אליי באותו הילוך משונה. היא מרימה את ידה ומסמנת להם לעצור.
"מדוע עשית זאת?" שואל קולה המופתע בראשי.
אינני מבין מה קרה. "לא התכוונתי לפגוע," אני עונה בקול מתנצל. "זו דרכנו להביע הוקרת תודה, לא דבר מעבר לכך."
האנשים שאך לפני רגע צצו נבלעים בסבך באותה מהירות שבה הופיעו.
"שלא תעז לעשות זאת שוב," מצווה קולה בראשי והיא מתיישבת.
"תרשה לי להניח את כפות ידיי על רקותיך?" מתנגן קולה במחשבתי ואני מהנהן ומשיב בחיוב. היא מחככת את כפות ידיה, מניחה אותן על צדעיי ועוצמת את עיניה.
"מה את עושה?"
"מקשיבה."
"מקשיבה למה?"
"מקשיבה לדופק שלך," היא משיבה בלי לפצות פה.
"אני רואה כי דובר אמת אתה וכי יש טוב בליבך," היא מהדהדת ומסירה את כפות ידיה. "בוא, עקוב אחריי." היא נעמדת ובן רגע נעלמת כרוח בין עצי היער. אני מתרומם ומתחיל לרוץ בעקבותיה. צעדיי המגושמים מרעישים בכל פסיעה. עיניי מתבוננות בכפות רגליה היחפות שנעות לקצב ריקוד נסתר, ואני מנסה לחקות את צורת הליכתה ללא הצלחה.
"מה שמך?"
לפתע אני מבין שאנו משוחחים כבר די זמן, ועם זאת טרם נשמע הגה מפיה. "הארלאן," אני חושב.
"עד שלא תלמד להשתמש בערוץ הטלפתי, תיאלץ להשיב בקולך," היא משדרת אל תוך מחשבתי.
"שמי הארלאן," אני אומר בקול רם.
"כיצד יכולה את לתהות על קנקני רק מהקשבה לדופק שלי?"
"ישנם דברים רבים שאינך יודע לגבינו. מה שם עירך, הארלאן?"
"מדוע את שואלת, הרי כל מחשבותיי נגישות עבורך?" המחשבה על כך שמישהו יכול לדעת את המתרחש במחשבותיי מעוררת בי תחושת אי נוחות.
"לעולם לא אעיין בהן ללא קבלת אישור ממך," היא משיבה מיד.
אני נושם לרווחה. משום מה אני מאמין למה שהיא אומרת. אני חש בוודאות שאין בה ולו שמץ של רוע, ולמעשה אני נינוח למדי בסביבתה. היא פונה צפונה, מקיפה סבך צמחייה קוצני וממשיכה לרקד בין העצים. תנועותיה חינניות ונראה כי אינה מתאמצת כלל. עקבותיה אינם מותירים חותם, הענפים אינם נוגעים בה ואני מתחיל להבחין עד כמה אני מגושם.
"לא ידעתי דבר לגבי קיומכם," אני מפר את השתיקה. "שוכנעתי שלא ניתן לקיים חיים על פני הארץ, וכי הרעילות בה עולה בהתמדה מאז נטשנו אותה."
השמש מציצה להרף עין מבעד לעננים וקרניה מבצבצות מבעד לעלוות הצמרות הגבוהה. הדסה מגבירה את קצב צעדיה.
"איך מצאת אותי?" אני מנסה להבין. "נראה כי אין ליער סוף."
"אני עוקבת אחריך כבר שבועות."
"מדוע לא עזרת לי, אם כן?" אני אומר בטרוניה. "כמעט מתּי."
"לא הייתי מאפשרת זאת, אולם לא יכולתי להיחשף בפניך לפני ששוכנעתי שאין בליבך כוונות זדון."
"ומה הביא אותך לחשוד בכך, הדסה?"
"חשוב על כך לרגע, הארלאן. כל חייך הסתירו ממך את דבר קיומנו, האם אתה חושב שזה המידע היחידי שהוסתר מפניך?"
תשובתה ניחתת עליי כמכת ברק.