קטע מתוך הספר – נשימת היקום

שפת האחדות

(שואל:) מאז אתמול בערב אני חש בלבי שאני אחד עם כל האנשים. אני מרגיש כמו סיכה קטנה על לוח בשירות הקיום. התחושה הזאת מלאה ברגשות ובבלבול. רעד ופחד נוכחים. אני חש שעלי להרפות כיוון שתחושה זו מאיימת על האגו שלי. שמעתי אנשים אומרים זאת בעבר: "היתה לי איזו חוויה והבנתי שכולנו אחד." ואני רוצה לשאול, כולנו אחד בתור מה? באיזה מובן "כולנו" אחד?

אנחנו עדיין שומרים את ה"כולנו". מהו ה"כולנו" הזה שהוא אחד, ואחד עם מה? זה מה שאני רוצה לדעת. אני רוצה לבדוק אם אתה מדבר מחוויה ישירה או שתרגלת את שפת האחדות ובפועל אתה רק משנן את הרעיון שכולנו אחד.

אל תבטל חוויה זו. זה בסדר. ממנה מתגלה אמת גדולה יותר. אולי כוונתך העמוקה יותר בפנייתך זו היא להבהיר לעצמך את פרשנותך לחוויה זו, הבלתי שלמה כשלעצמה.

תחושת האחדות אינה מסתובבת ומצרפת אליה חברים חדשים ל"מועדון האחדות". תחושת האחדות היא תחושה של איחוד עם ההוויה. אחדות היא לא ההרגשה שאני זהה לכל היצורים. לא, ממש לא. זו יותר התחושה שאני, כישות אינדיבידואלית, לא יכול להימצא. במקום הזה, של גילוי חוסר הימצאותי קיימת תחושה אינטואיטיבית שרק זה קיים! זה! אני הוא הקשת המלאה של העולם החוויתי ומעבר לכך!

תן לי לחזור על זה, זה לא שיש "אני" שהוא אחד עם יתר ה"אניים" בעולם. לא. "אני", כישות פסיכולוגית הנושאת את התחושה של עשייה נפרדת ועצמאית, לא נמצאת, ובמקומה מופיעה תחושה של אחדות. מה שמובן זה שרק העצמי נוכח כאן. רק ההוויה הטהורה נמצאת כאן. אין שני כיסאות בלבך, כיסא גדול לעצמי הגדול וכיסא קטן לעצמי הקטן. רק העצמי ישנו, אתה מבין? מכאן נוצרת תחושת ה"אחר". כל מה שקיים הוא צורות של ההוויה האחת.

ברגע שהאיחוד עם העצמי הופך למציאות עבורך, מה שהורגלת לתפוס כאדם אחר ייטשטש ללא יותר מאשר ניחוח ייחודי של העצמי. אתה תזהה את אותו העצמי בכל צורות החיים. ישנה אמרה, "אני לא רואה את העולם כפי שהוא, אני רואה את העולם כפי שאני." במילים אחרות, כשאתה הוא העצמי, אז ה"אחר" גם הוא העצמי, כיוון שהעצמי לא רואה "אחר".

על פני השטח אנו יכולים להמשיך לדבר בשפה של מראית־עין ושל נפרדות. הגוף נראה, נחווה, וכמות מסוימת של התניות וחינוך ימשיכו להיות חלק ממשחק הקיום אותו אנו מכנים החיים שלנו. אתה תמשיך לזהות את ילדיך; כלפי חוץ, אפשר שתעסוק באותו מקצוע. כך התודעה ממשיכה לשחק, אך כל זה עולה מתוך הבנה וראייה עמוקות יותר שאלו הן רק הופעות בתוכי. הגוף גם הוא מזוהה כמופיע בתוך העצמי שהוא אני. זה לא לימוד. תעלה בך וודאות אינטואיטיבית עמוקה לכך, כיוון שהתחושה "אני הוא הגוף" פשוט תוחלף באינטואיציה "אני קיים". באופן מסתורי, תעלה בטבעיות ההכרה חסרת המאמץ שאני קיים באופן נצחי ומה שכאן הוא נצחי.

מנקודת מבט זו, הכול הופך לקיום ספונטני. אין מקום יותר לרעיונות כמו הרעיון שאתה משרתו של אלוהים – רעיון צנוע לכאורה, אך טומן בחובו את האגו כ"משרתו של אלוהים". אלוהים אינו חסר אונים שזקוק לעזרתם של בני האדם. הוא לא זועק, "עזרו לי! עזרו לי! עזרו לי לעשות את הדבר הזה, בבקשה!" (צחוק)

אז, הייה שקט והכר באמת של אחדותך.