קטע מתוך הספר – עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה – מרקם הוצאה לאור

קטע מתוך הספר – עשרים מפתחות הזמן של גלי המאיה

~ מפתח רביעי ~

השמש

אֲנִי יַלְדַּת אוֹר אֱלֹהִית שְׁקוּפָה
מֻכְתֶּרֶת בָּעֹמֶק הֵרִיק שֶׁמִּבַּעַד לַצּוּרָה
יוֹצֶרֶת בָּאֶפֶס זְמַן רִשּׁוּמֵי צְלִיל מַחְשָׁבָה

 

כאדם רגיש מאוד שחווה בחייו מורכבויות וקשיים, רציתי להבין איך אני יכולה לעזור לעצמי ולאחר ליצור “במהירות” את המציאות הרצויה. פיעמה בי תשוקה גדולה לדעת מהו הדבר שגורם למחשבה להפוך למציאות באפס זמן, ועל כן היה לי עניין אישי מופלג בלמידת הלוח. במעבדה שלי ברחוב בודנהיימר בתל אביב, שם ביתי, עמלתי שנים על מחקר רב-ממדי בנושא הזמן, ובמסגרתו ערכתי ניסויים רבים. מלבדי השתתפו בהם מאות מתלמידיי, בניסיון להבין כיצד בדיוק ניתן לנסוע בזמן ולהשפיע על המציאות.
מפענחת פשעים שמשבשים את בריאת המציאות ואותם מעולל לנו התת-מודע, מפצחת את הקודים הפנימיים שלא מאפשרים נוכחות ברגע – שלי ושל כל מי שפגשתי – הרגשתי כמו שרלוק הולמס של ההכרה. שקדתי, לילות כימים, על מחקר ופיתוח של ידע הזמן של המאיה, על מציאת הנוסחה שתאפשר לי ולאחרים לחיות במרחב החמישי, חסר הזמן. לתוך הרעיונות האלה שקעתי כל כולי במשך עשרים שנים, ואף שעדיין איני יכולה להניח את האצבע בביטחון על האלגוריתם שיזכך את הכול לנוסחה צרופה אחת, מחקרי נשא גילויים מרתקים בדבר הטבע האנושי.
האם כעת, בחלוף השנים, אדע לענות על השאלות שעמדו בבסיסו? למשל, האם ניתן לשלוט בזמן? למתוח אותו, לכווץ או להרחיב אותו? ואולי השעון ממשיך לתקתק את דקותיו בלי קשר אלינו? והאם ניתן לזרז את בריאת המציאות? אני סבורה שניתן – אומנם רק עד גבול מסוים וברמות תודעה כאלה או אחרות – אך כדאי לנו, לכל הפחות, לתת לעצמנו את האפשרות לעשות זאת. הלוא רוב האנשים אפילו לא מעלים אותה בדעתם. וכשמתעורר הרצון הכול יכול לקרות.

גורמים רבים מחוללים בנו, בני האדם, אי שקט. העיקרי ביניהם, זה האחראי לבזבוז האנרגיה הרב ביותר (גם אם באופן לא מודע) – הוא הזמן. יש המון תנודות סביבו – רגשיות ופנים-תודעתיות, וכמובן גם חיצוניות. אנחנו מקדישים חלק ניכר מתשומת הלב שלנו לעבר ולעתיד: לתחושות החמצה, פספוס ובזבוז המכוונות אל העבר, ולספקות, ייחולים וערגה המכוונים לעבר העתיד. אלה הן למעשה תנודות על גבי ציר הזמן. מנגד, בביטחון מלא אני אומרת כי כולנו חווים רגעי הארה של נוכחות ביומיום. מהות העניין טמונה ביכולת להרחיב אותם ולחיות רגעים רבים כאלה. אך מה זה אומר לחיות בממד החמישי, בתוך המטריקס התלת-ממדי? הארה אינה אקסטזה של שיכרון חושים אינסופי ולא איזה רטט אורגזמי מחשמל, אלא שהייה מתמשכת במרכז שלנו. היא נוכחות ברגע שמביאה עמה נינוחות עמוקה וסיפוק, חיים אותנטיים שבהם פחות זה יותר.
ככל שחקרתי את הלוחות הכללתי את הגדרת הזמן שלי על המרחב, וקבעתי כי הזמן הוא המרחק שבין מחשבה למציאות, וכי זו האחרונה מעוצבת במידה רבה על ידי האמונות העמוקות שלנו. הן משרטטות את הדרך שבה אנו מתנהלים בעולם, משפיעות על ההתנהגות היומיומית שלנו ומחוללות למעשה את מציאות חיינו. אך מה קובע כמה זמן חולף מרגע שמחשבה עולה בנו ועד שהיא הופכת למציאות? התשובה לטעמי נעוצה בַּדיוק וּבבהירות שלה. ככל שזו ממוקדת במסר אחיד שאינו מתערפל במחשבות סותרות הפועלות כגולים עצמיים, כך היא הופכת למציאות ממשית.
דון פדרו קרוז, השמאן שאצלו למדתי, חזר ואמר לי: “אסטודיאר מוצ’ו לה נאוולז,” כלומר, “למדי המון את הישויות האלה, את עשרים הסמלים, כי בהן טמון כל הידע.” הוא הסביר: “הסמלים הם כמו האבות הקדמונים, הרוחות הקדושות.”
אחר כך גיליתי שהמילה נאוולז (NAWALES) שאותה תרגמתי ל”סמלים”, בערבית פירושה “מתנה” (NAWAL). ואכן, ככל שמחקרי על אודות הסמלים העמיק, חשתי נסערת מהאפשרויות הגלומות בהם. אלה הם מפתחות לתאי הגוף, הלב והמוח. בהשראתם ניתן ליצור תבניות מחשבתיות חדשות המחליפות את אלה הישנות הכבולות בקיבעונות האישיות – ובכך לברוא את המציאות הרצויה לנו.
גיליתי את זה לאורך שנים, שבמהלכן המחשתי בעיני רוחי את הצורות הגאומטריות של כל גל בכוונה מלאה, תוך כדי שהנכחתי במחשבתי את המציאות שביקשתי לעצמי. נפעמתי להיווכח שככל שהייתי מדויקת, המחשבה הפכה למציאות במהירות גדולה. אנו מתקשים להנכיח מציאות בתודעתנו כאשר אנו מזדהים יתר על המידה עם התכנים האישיותיים המצומצמים של סיפור הכיסוי שלנו כאן, בגוף. היה לי ברור שהסיבה לכך קשורה במחשבות דפוסיות, אוטומטיות ולא מודעות, המלוות את מחשבות הרצון. בכל רגע קיימות עבורנו אפשרויות עד שמחשבתנו נעצרת למדוד או להגדיר. משך הזמן החולף עד להנכחת הרצון קשור בהפנמה של תכנים ולא בדבר חיצוני, כי כל עוד המסר בתוכנו לא שלם, אין לתבנית המחשבתית די חשמל כדי לנוע ולהפוך למציאות. על כן הסקתי שנדרשת עבודת עומק על תת המודע, שמטרתה נטרול האוטומטים הללו. זה עבד. כשתרגלתי כך עם עצמי ועם האנשים שביקשו את עזרתי, הבחנתי שכששחררנו מחשבה דפוסית, אוטומטית ומעיקה, התממש רצוננו במציאות.
המוח האנושי אוהב סדר, היגיון ובהירות, וברגע שאנחנו מפתחים רצף הגיוני של עובדות בעזרת מפתח השמש, הדברים הופכים הרבה יותר ברורים והבלבול מתחיל להתפוגג. כשאנו מזהים את היש הקיים בנו ובחיינו, כך זוהרת לנגד עינינו מציאות חיינו החיובית וניתן למגנט אליה עוד ועוד יש. כשאנחנו מרשים לעצמנו להרחיק לכת לעבר המקום המיטיב עמנו, אנו משדרים כוונה מדויקת להתממשותה של אפשרות רצויה.

בגלים הראשונים של הצ’ולקין מבקשת השמש, שמסמלת את אש החיים הפועמת בּלִבֵּנוּ, שנראה היכן האגו מעוור את עינינו מתוך גישה שלילית וניתוק מאהבה. היא מסמלת אידיאליזם ויכולת להגות רעיונות לא קונבנציונליים, ומלמדת לסגור את הפערים שראשינו מייצרים בין הרצוי למצוי, כי זהו האגו שמתנגד למציאות ולמה שיש בה ומסתכל על מה שאין ועל מה שיכול היה להיות. הפערים נוגעים בתחומי החיים כולם: במישור המקצועי, במערכות יחסים, ברצון עז שלא מתממש, בהתנהלות היומיומית שעיקרה ריצות ומתחים. במציאות החיים הלינארית נדרש לנו זמן רב כדי לגשר על הפער (אם אנחנו בכלל מצליחים בכך), מפני שהמוח תופס את הזמן בחלקים ועל פני רצף. הוא מניח שאם יש רצוי בלתי מושג, כי אז, מתוך אשליית הזמן, יחלוף זמן רב מאוד עד שיתממש במציאות.
השמש, אלת הפרחים במיתולוגיה של בני המאיה, מסמלת את השלמות וההרמוניה הקיימות בפרח. כשנכנסים לתוך שדה פרחים, מגוון הצורות והצבעים מפעים את לִבֵּנוּ. פרחים הם למעשה מרקמים גיאומטריים מושלמים, שמביאים עמם חוויה לבבית של אחדות. השמש מלמדת אותנו להפוך לפרח שמתבונן בפליאה במצוי בחייו ורואה את השלמות הקיימת בבריאה על אינסוף הצורות שבה. בעוד המילה “מושלם” עלולה ליצור אובססיה מחשבתית אחר אידאל שלא בהכרח קיים, נכון לומר שאנו לומדים להיות שלמים עם עצמנו ועם מה שכבר יש בנו ובחיינו ברגע זה ממש, ומבינים שאנחנו כבר עכשיו מופלאים ומחוברים לנשמה, ללא תלות בדבר חיצוני.
גם אני התשתי את אש השמש שבי לאורך שנים במערכת קריטריונים לא אנושית שהחלתי על עצמי. כל הזמן רצתי לעבר עוד דיוק ועוד ניואנס, שיובילו אותי לשלמות בתוך עצמי וביצירותיי. כמו דון קישוט נלחמתי להגיע ליעד, לאדם או למטרה, עד שלבסוף הבנתי שאומנם יש דברים שאנחנו רוצים בהם, אך עלינו לתת מבטחנו בנשמה, התסריטאית האמיתית של חיינו.

השמש מסמלת נדיבות שופעת שנובעת מחיבור לערכים ולאידיאלים גבוהים, ומבקשת שנפגין רוחב לב כלפינו וכלפי הסביבה. היא מאירה וקורנת בתוך כל אחד מאתנו, מחברת אותנו לידיעת הנשמה ומלמדת כיצד ליצור הרמוניה בינה לבין המחשבות, המילים והמעשים. קרניה נמצאות מעבר לאור שאנו רואים וחווים ביומיום, וההקשבה לאורהּ הזורח בלבנו מובילה ליכולת לראות ולברוא מעבר להטבעות שמוחנו אחוז בתוכן.
מפתח השמש מגשר בין רעיונות לבין מימושם ומאפשר להתחדש ולחבר ברלוונטיות את רעיונותינו ליום יום. לעתים אנו הוגים רעיון מבריק ואז מאבדים פרופורציה, מתנתקים מצורכי הגוף והמציאות מתוך התאהבות באידאה וחוסר יכולת לתפקד ביש הממשי. כשאדם מחליט שהרעיון הממלא את מוחו הוא הדבר החשוב ביותר בחייו, הוא עלול ללכת לאיבוד. השמש מחזירה אותו לאיזון ומלמדת שגישה המתמקדת בעניין אחד בחיים תרחיק אותו ממימוש ומאושר, ואילו תפיסה מידתית יותר, שתאפשר מקום למימוש הרעיון מבלי שזה ישתלט על חייו של אדם, היא הדרך המתאימה לביטוי אש החיים. השיעור שמלמדת השמש הוא שהחיים מורכבים מגם וגם וגם, וכי ברגע שמאבדים את הקשר היציב עם המציאות והתפיסה המידתית שלה – הכול נגמר.