התחלה

שלושים שנות לימוד עם מורה רוחני

[2008–1978]

 

בת שבע־עשרה וחצי הייתי כשפגשתי את יואל. הוא הגיע לתיכון שלי כמוֶרה לדרמה: איש מוזר וכריזמטי, עם עיניים חודרות. כשניסה להתקרב אליי והתעניין בי נשארתי סגורה ומקופלת. חיי האישיים היו אז אומללים, במצוקה ובחושך, וחיפשתי בכל מאודי אחר משמעות.

בן דודי, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים וחיפש גם הוא משמעות, נתן לי את ספרו של פ"ד אוספנסקי חיפוש אחר המופלא, שבו סיפר על שנותיו עם מורו הרוחני גורדייף. הספר ריגש אותי מאד וידעתי: כזה. זה מה שאני מחפשת.

באותה תקופה עבדתי כשמרטפית אצל אחיה של חברתי הטובה, שהוא ואשתו היו הולכים מדי יום ד' למפגש קבוצתי מסתורי ומסעיר ושבים לפנות בוקר, נרגשים ועמוסי רשמים. יום אחד התחוור לי שהם משתתפים בקבוצת לימוד, כמו בספר ההוא, בהנחייתו של לא אחר מאשר יואל, מורי.

למחרת התייצבתי מול יואל על מדרגות בית ספרי וביקשתי להצטרף. הוא היסס, בגלל גיוסי הקרב, ולבסוף הסכים. זו היתה הקבוצה הראשונה שפתח בירושלים, ונקראה קבוצת יום ד.'

כבר בפגישה הראשונה הרגשתי שהגעתי הביתה. חוויתי אושר עמוק ולמדתי את עצמי ברצינות הכי גדולה שיכולתי. בעיניים זוהרות ככוכבי רקיע סיפרתי להוריי שהצטרפתי לקבוצת לימוד כמו של גורדייף והם נבהלו. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששיתפתי אותם בחוויותיי מהלימוד.

המשפט הראשון ששמעתי מיואל, "מוח פגוע – פוגע," זעזע אותי. הוא ִאתגר בבת אחת את מה שדבקתי בו כל חיי: אני הייתי הצלובה, הקדושה, הקורבן, שלקחה על עצמה את סבל העולם, רק לא לפגוע באחרים. המשפט הזה הפך את ההקרבה שלי לבלתי־אפשרית, הפך אותי לפוגעת, למקרבנת, באותה נשימה. האמנם?

בהדרגה הלכנו ונאספנו סביבו – חבורת אנשים צעירים, כמהים אל המופלא; כואבים, מיואשים, נושאים טראומות ילדות עמוקות שלא ידענו. הלימוד שיואל הציע היווה עבורי מקלט ומפלט מהחיים, כמו גם משאלת לב עמוקה. במציאות החיצונית היו לי ביטחון כלכלי, בריאות, חבר חתיך, ציונים טובים ומוזיקליות מטופחת – אבל אי שם בתוכי משהו היה משובש לגמרי.

בכל פעם שחשבתי על החיים שאחרי הצבא ניצב מולי קיר שחור אטום, בלתי־ חדיר. היה לי ברור שאני צריכה לעצור הכל ולבדוק מה לא בסדר לפני שאוכל להמשיך. היתה בי כמיהה לפלא, לסוד, למימוש הפוטנציאל שלי כיציר כפיו של אלוהים; ובמסתרים, במחלקה אחרת, נפשי החבויה ייחלה וָכמההַ לתנאי היחיד שבו תוכל לפרוש כנפיים – זוגיות. שם ורק שם, בתוך אהבה מכילה ובטוחה, אוכל לצאת לאור ולהיות.

שתי נטיות הלב האלה גרו אצלי בנפרד. לא תפסתי שיכול להיות קשר בין הגעגוע לרוחני, אותו חיפוש אחר האמת, לבין כמיהתי האינטימית הכמוסה והמשתוקקת ביותר – אותו צורך פנימי־ילדי, שחיכה כל החיים בסבלנות אין קץ לאהבה מכילה ומוגנת, כדי למתוח את אבריי ולגדול בתוכה עד אין סוף.

 

 מהפך מוחלט בהכרה

יואל דיבר בלהט, בגורליות, על מהפך מוחלט בהכרה. הוא דיבר על התעוררות, על האפשרות להיות חופשי מכבלי הָידוע, על התבונה שנלכדה בתפיסת האני (שהוא אשליה) והזדהתה איתו. חקרנו את המחשבה ולמדנו איך היא מייצרת את העבר ומחזיקה אותו, מַשמרת את הסבל, מקיימת הפרדה אשלייתית בינינו לבין העולם. שאלנו מהו שורש הסבל (ה'אני') והאם ניתן להשתחרר ממנו.

ניסויים רבים שעשינו היו קשורים למגוון הרגשות ה"שליליים," שמעכבים התפתחות. באותם ימים (1978) לא היו עדיין בארץ ניו אייג,' מיינדפולנס ובודהיזם; הכל היה חדש ומפעים. על המחיר ששילמתי בגלל הדילוג על הרגשות והדמוניזציה שנעשתה ל'אני,' לא ידעתי דבר. לא היה לי מושג שאם רוצים לחיות חיים מלאים, צריך לאפשר לו להתפתח; שאם הוא שבור, הנפש כמהה לחיבור, להתקשרות, לביטחון. בכל פעם שדיברו על אי־התקשרות ועל הרצון להיות חופשי ישבתי נכלמת, שומרת על הסוד המביש, שאני משתוקקת לחוש ביטחון בחיקו של מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי.

יואל קרא לעצמו "הָשָרת" – כלומר נותן שירות, שנועד ליצור תנאים מרוכזים ללימוד־עצמי של האדם. הלימוד שהציע היה לימוד עצמי במובן העירום של המילה, ללא דרך או שיטה, ללא רעיונות וידע רוחני או פסיכולוגי מוקדם, ללא מסורת. נקראנו ללמוד את ההפרעות להתפתחות )כמו חשיבות עצמית, מוטיבציה, אמביציה, התניות, התנגדות ורגשות שליליים( ולהגיע לראיית עצמנו כפי שהננו, באופן בלתי־אמצעי, ללא הפרדה בין הצופה לנצפה, דרך התבוננות ומגע ממשי, שפירושם טרנספורמציה.

יואל חזר והדגיש שבשלב זה של הלימוד לא נרדוף אחר תוצאות ולא נעשה שינויים בחיינו. הלימוד האמיתי, אמר, מתחיל אחרי לימוד ההפרעות להתפתחות. אי־אפשר לחבור ללא־ידוע, להפסיק את פעולת המחשבה באופן יזּום ולהשיג חופש או דממה, אבל אפשר ללמוד מה מפריע להם להתקיים. אפשר לנּכש את העשבים השוטים, להכין את הבית, והאורח – אם ירצה – יגיע; אלא שזה קורה אחת למיליון, כך אמר.

אלה היו ימים מיוחדים במינם. כל דבר שקרה בקבוצה או ליחיד בתוכה היה קשור לגורליות שפיעמה בחדר. כל דבר שיואל אמר הרעיש, ריגש, טלטל את ההוויה. חוויתי מצבי תודעה אחרים וגם חברים נוספים בקבוצה נגעו בפלא.

יואל סיפר לנו שהגיע לירושלים אחרי חוויית הארה ואמר לנו, תלמידיו הראשונים, שאין לו 'אני' – אמירה שמעולם לא חזר עליה. האמנתי לו בכל ליבי. כל העבודה שלנו היתה מכּוונת להיפטר מה'אני,' שמסתיר את נוף האחדות שאליה כמהנו. עבורי יואל היה בחיבור ישיר לאלוהים; האנרגיה שהקרין היתה באמת יוצאת דופן ודבריו היו מרטיטים ביופיים.

כשהתוף ריק, אמר, הוא מהדהד במדויק את מה שהוא פוגש. במילים אחרות, כשהמוח שלנו ריק הוא לא מגיב מתוך התניֹות אוטומטיות; זה ההבדל בין התייחסות לתגובה. בעיניי המוח שלו היה ריק מהתניות ודבריו נבעו ישירות מהתבונה. אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשישבתי איתו יום אחד בבית קפה והוא הזמין קוקה קולה. לא הבנתי איך לאדם שאין לו 'אני' יכולה להיות העדפה.

גם כשהכניס אותי למיטה אחרי שמלאו לי שמונה־עשרה, יחד עם אישה צעירה שהתעניינה בתורתו, חשבתי שהמוח שלו ריק מהתניות. הוא שאל את שתינו אם יש לנו פחד שקשור במין. אני פחדתי שהחדירה לא תצליח, היא רצתה לחוות את האחדות שבהתעלסות; הוא הצליח עם שתינו. לא ציפיתי מאדם מואר להיות כבול לכללי המוסר הרגילים של החברה. הרי מניעיו היו אחרים לגמרי! הוא אמר שמספיק לו לגעת ביד של בחורה כדי לחוות אורגזמה, ושזה יהיה הסוד שלנו. זה יצר בי מרחב מקודש פרטי עם הָשָרת, כי כעת היה לנו סוד משותף שלא מגלים.

למדנו את חוקיות התנועה ביקום בדרכו המיוחדת של יואל, דרך לימוד המספרים – חוקיות המשתקפת בעולם וגם בתנועת המחשבה, ומופיעה כבר בספר יצירה. זה השתלב נהדר עם לימודי הקבלה שלי באוניברסיטה ואהבתי את זה מאד, מפני שלימוד המספרים היה יפהפה ומלא תגליות. הוא ִאפשר ליצירתיות שלי לפרוח וגם הרחיק אותי משדה המוקשים של יחסים, שהיו אזור מבעית ולא מובן (את המלה "טראומה" לא הכרתי וגם בלימוד לא היה לה מקום.) יואל הטיל עליי לכתוב ספר על התנועה המספרית שלימד, אבל זה לא היה אפשרי. תנועת המספרים היתה התפוצצות של אין־סוף אפשרויות ו"צפייתן כמראה הּבזק" – ואילו ההסבר הרשום איטי, מוגבל וחלקי.

יואל לגלג על גורואים. הוא הזהיר אותנו שלא נהפוך אותו לסמכות רוחנית, ביקש שנבדוק כל הצעה והצבעה שלו ושלח אותנו לפגוש את הַּכתות הספורות שהיו אז בארץ, כדי להתבונן בהבטחות הנוצצות שבסוף הדרך ולהיזהר מהן. "בעל האצבע המורה לאן להסתכל," כך שינן לנו, "הוא חסר חשיבות." הבסיס ללמידה שהציע היה הש ת " צ – השרת תמיד צודק, כי אי־אפשר ללמוד אחרת; העיוורון וההתנגדות האוטומטית להכיר בצדדים לא מחמיאים של עצמנו יפריעו ללמידה. לא קל לראות את עצמנו במבט אובייקטיבי ונחוצה עזרה מבחוץ כדי להתעורר.

הוא החתים אותנו על מסמך, שאלה עיקריו:

1. מתוך תקופת היכרותי עם השרת, הריני מבין את משמעות תפקידו כמייצר תנאים מתאימים ללימוד עצמי במסגרת קבוצתית וכַמפנה את תשומת ליבי לקשיים ולאי־הבנות בתהליך זה. לאור כך, הריני מצהיר בזאת כי אינני מצפה ממנו להיות מורה דרך או מתווה נתיב מסוים או סמכות רוחנית, וכמובן לא פסיכולוג שאמור לטפל ולעזור לי בבעיות נפשיות.
2. מתוך הבנת הקשיים המצפים לי בתהליך לימוד עצמי במסגרת קבוצתית, הריני לוקח על עצמי אחריות מלאה לכל אורך הדרך ומתחייב בזה לא להאשים אדם אחר כלשהו, הן מתוך הקבוצה והן מחוצה לה. כמו כן, בהיותי מודע לרגישות החברתית כיום כלפי כל התכנסות של אנשים וכדי למנוע לעז ורכילות מיותרת, הריני מתחייב לשמור לעצמי את דבר חברותי ב"לימוד" ולא להכניס אחרים בסוד העניין.
3. אני רואה עצמי חופשי לעזוב את הקבוצה בכל עת שתיראה לי ושומר לעצמי את הזכות לנמק או לא לנמק את הסיבות לפרישתי. יחד עם זאת, הריני מבין כי זכות זו הינה הדדית, וכי גם השרת רואה עצמו חופשי לשחרר עצמו ממגעים איתי בכל עת שהדבר ייראה לו, בין שינמק זאת בפַני ובין שלא.
4. אין להפוך את ה"לימוד" לכוח פוליטי, חברתי, כלכלי או רוחני/דתי לשום כיוון או לשום דרך ממוסגרת רעיונית, ואין לקחת צד נגד זרם אחר של קבוצות אנשים. זאת מתוך הבנה שהלימוד הוא "לימוד עצמי כפי שהנני," ומעצם מהותו איננו יכול להיות דרך או טכניקה לשיפור או להשגת תוצאות מנותבות.

רובנו הגענו ליואל אחרי קריאת ספרו של אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, וחיפשנו בלהט את ה"צ'יף פיצ'ר" – התכונה או ההתניה המרכזית של כל אחד מאיתנו – שאנו עיוורים לגביה, כמו בפתגם על הגמל שלא מסוגל לראות את דבשתו שלו. ערב אחד חזרתי וביקשתי שיגיד לי משהו כזה עליי. הוא אמר שאני תמיד מתווכחת. כמובן שמיד רציתי למחות ולהגיד שזה לא נכון, אבל הבנתי שבזה רק אוכיח שהוא צודק, אז נשמתי עמוק וכולם צחקו. השפה הגורדייבאית נשרה בהדרגה לטובת שפה משלו, בשילוב עם שפתו של ג' קרישנמורטי. את ספריו של קרלוס קסטנדה, על שנות החניכה שלו עם דון חואן, ידענו כמעט בעל פה. לכתיבתו היתה סגולה ללכוד ולתמצת עניין שלם במילה אחת, כזו שפונה לרגש ולא רק לשכל.

תחת הנחייתו של יואל, השקענו תשומת לב רבה כדי ללמוד איך לא לבזבז אנרגיה – כמו להרפות את שרירי הפנים במקום להחזיק אותם בהבעה קבועה ומאומצת, מפני שנחוצה אנרגיה רָּבה להתעוררות. יואל טען ש"בני אדם לא יודעים להכיל אנרגיה מעבר לשליש המכל," וחייבים לבזבז אותה באופן מכני – למשל בפטפוט. זה עשה עליי רושם רב. "אי־דיבור מיותר" היה אחת מאבני היסוד בלימוד של יואל, ותרגלנו אותו לאורך שנים.

העבודה, אמר יואל, מתקיימת בשלושה זרמים. הזרם הראשון – למען עצמי; הזרם השני – ביחסים, כלומר לימוד עצמי בשיתוף עם אחרים; והזרם השלישי, קודש הקודשים – עבודה (רוחנית) לשמה. לעיתים הוצגו שלושת הזרמים בלשון היהדות: התורה (התאוריה), העבודה (העבודה הפנימית) וגמילות חסדים (עבודה לשמה). אבל לנו היו אמביציה ומוטיבציה ללמוד. רצינו להיות קרובים לאלוהים ולהשתחרר מהסבל.

המילה "רוחניות" כלל לא היתה בלקסיקון שלנו ואף נהגנו ללגלג עליה כעל מושג מתייפייף. יואל הצהיר שאנחנו תלמידים בבית ספר לאפסים (ִעם אפס אגו.( הוא שאל: "האם אוכל להוציא את עצמי במודע מהתפקיד של גיבור האירוע, ולהיות שם כשאני איננו? ואם כן, מה אני מפסיד"? בדקנו "איך חיי יסתדרו בלעדיי," דיווחנו על ניסיונות להיות "צל" בסיטואציות, ולבסוף נשלחנו לשלושה ימי היעלמות (חיים ללא 'אני') בכל מקום שנבחר. אני נסעתי לבית מלון בחיפה לשלושה ימים. אני לא זוכרת מהם דבר, מלבד רגע אחד של ידיעת היותי. גם מגיל עשר שמור איתי רגע כזה: אני עומדת על המדרכה ליד ביתי ולפתע אני הוָוה. יודעת את התקיימותי.

בהנחייתו של יואל, השקענו אנרגיה רבה בלימוד של שיתוף פעולה ובבניית יחסים בתוך הקבוצה. יואל הדגיש את חשיבות הלימוד המשותף עם אנשים שלא בחרנו ללמוד איתם, כשכל אחד צריך לקחת מאה אחוז אחריות על היחסים. במצב כזה צפים קשיים ונוצרים חיכוכים – ואלה משמשים חומר מצוין ללמידה. האשמת הסביבה, כך אמר, היא ילדותית.

יואל מינה מתוכנו אנשים "לא מתאימים" להוביל משימות משותפות כדי שנלמד לתמוך בהם, גם אם לתחושתנו יכולנו לתפקד הרבה יותר טוב במקומם. צפינו זה בזה על פי הגרלה ואחר כך שיקפנו לנצפה את תכונותיו, ובאירוע אחר מסרנו לכל אחד בקבוצה ביקורת על אישיותו (את הביקורות עליי תליתי מעל מיטתי, כהנחייתו של יואל). חיזרנו זה אחר זה על פי הגרלה, הבאנו מתנות קטנות, לומדים לקנות את חיבתו של הזולת, ולקראת יום כיפור ערכנו משתאות זה לזה. אשתו של יואל, ספיר, עשתה לי יחד עם יובל מהקבוצה משתה עם אוכל סיני ושניהם תפרו והגישו לי תיק קטיפה רקום בצבע בורדו עם פתק קרוע ממחברת:

"לסביון יקירתנו, אחותנו, אהובתנו, אם באיזושהי צורה פגענו בך, גרמנו לך אי־נעימות או סבל, אנו מבקשים את סליחתך כי עשינו זאת מתוך אי־ידיעה. אוהבים, ספיר ויובל."

קיימנו סבבים של פגישות בארבע עיניים, כולל משימות קשב והתבוננות. בהיותנו רווקים צעירים ושופעי הורמונים, חלק מהפגישות התנהלו במיטה, שלא כמתוכנן. התאהבתי בניסן…

באחד הימים יואל שלח אותנו לגלות מהו ה""באפר" שלנו – בולם הזעזועים, שתפקידו להסתיר מעצמנו משהו לא נעים שאנחנו עיוורים לגביו. יצאתי לבדוק למה כולם קוראים לי אסטרונאוטית; כעבור זמן מה הסתיים מסע הצִיד שלי בגילוי מזעזע – אני אכן אסטרונאוטית! ראיתי את הריחוף שאני מתנהלת בו, את הבהלה, ושטחים מתים גדולים בתוכי התעוררו לחיים. כשדיווחתי על הגילויים לקבוצה יואל אמר שאני עולה כמו כוכב זורח בשמי יום ד.' בהמשך ראיתי את התלות שלי ועד כמה הפחד ממה חושבים עליי דומיננטי ומכתיב את צעדיי.

ייחלתי להשתחרר.

יציאות מן הדעת

מדי פסח וסוכות, בחול המועד נהגנו לצאת לריטריט של חמישה ימים בהרי ירושלים. ימים אלה היו קודש ללימוד ונקראו "יציאה" – כלומר יציאה מהשגרה, מחיי היומיום. ימים מאושרים בשבילי. שנאתי את החולין, את חיי היומיום – ואלה לא קיבלו דריסת רגל ב"יציאה," שהיתה קודש לדבר היחידי שהיתה לו משמעות בשבילי: הלימוד והחיבור לנסתר, למה שמעבר לחיים הרגילים, אשר האמנתי בכל ליבי שכולו חסד ואמת.

בימי ה"יציאה" יואל היה מסמן לנו לעיתים סימן מוסכם שפירושו "עצור," ובתגובה היינו קופאים בתנוחת הגוף שבה נמצאנו באותו רגע, כדי להכיר את עצמנו גם בַמָנחים מוזרים, לא נוחים ולעיתים מגוחכים. היו לנו שיחות נפלאות לתוך השחר והליכות קשב ליליות בהרים, שבהן ריחפנו בשדות הסירה הקוצנית ועל גבי הסלעים הלבנים הזורחים לאור הירח המלא של חול המועד, נושמים עמוק ריחות משכרים של זעתר ומרווה.

פעם היו חמישה ימים של שתיקה; בפעם אחרת נשלחנו להתבודד חמישה ימים בהרים שמסביב למחנה, כדי להתבונן על חיינו ולסכם אותם; היו חמישה ימים שבהם הקבוצה הצעירה לקחה על עצמה משימות אישיות ואנו הוותיקים התבקשנו "להציק להם," ועוד ועוד.

רובנו ייחלנו ש"יקרה לנו משהו," כמו שיואל קרא למצבי תודעה אחרים. עבורי זו היתה משאת נפש. האמנתי בכל ליבי שיש הוויה אחרת שבה יהיה טוב. חשבתי שאדם מפותח כמו יואל חי כל הזמן בעולם שכולו טלפתיה, עם חוויות גוף יוצאות מן הכלל. האם משהו בי ידע שקיים דבר כזה? האם יצרתי לי עולם אידילי מנחם, מקלט מהחיים בעקבות טראומה עמוקה ולא־מודעת?