קטעים מתוך הספר – סוף שהוא התחלה – מרקם הוצאה לאור

קטעים מתוך הספר – סוף שהוא התחלה

הקדמה

היכן היא אותה נקודה שאנו קוראים לה סוף?

האם הסוף הוא אותו המעמד שבו הנשמה עוזבת את גופה החומרי, מוות בלשוננו, או שמא הסוף נמצא במקום אחר?

התחלה, סוף, התחלה; בכל התחלה יש סוף ובכל סוף יש התחלה.

והיכן היא ההתחלה? רוב קוראי יאמרו, רגע הלידה! אבל אפשר ללכת אחורה בזמן ולהתמקד בכניסת הנשמה בגוף העובר. האם זאת באמת ההתחלה?

מסתבר שלא. שהרי קדמה ללידה ולכניסת הנשמה לגוף העובר, פגישה בין שלוש ישויות שבעתיד ישחקו תפקידים: אב, אם, בן או בת. חלוקת התפקידים התקבלה בהסכמה מלאה, ואפילו נקודת המפגש, הארץ, העיר, התאריך, השיעורים שעל כל ישות ללמוד והתיקון הנדרש, הכול תוכנן מראש, עם האפשרות לשנות את התסריט במהלך החיים עצמם.

ואולי ההתחלה האמיתית נמצאת דווקא בחיים קודמים, כאשר שלוש הישויות נפגשו בהודו, רומא או כל ארץ אחרת, בתפקידים אחרים והמפגש הותיר צלקות שיש צורך לרפא במפגש נוסף.

ושוב, האם זאת אמנם ההתחלה? אין לי על שאלה זו תשובה חד משמעית. תמיד אפשר ללכת עוד ועוד אחורה בזמן, עד לנקודה שבה נכנסה הישות בפעם הראשונה לממדי החומר והזמן.

בנקודה זו בהחלט אפשר לעצור ולעבור לסיפור עצמו. הוא נכתב בכתיבה אינטואיטיבית שהיא כתיבה ללא חשיבה, ללא תכנון מוקדם; מלים זורמות על הדף, ולבסוף נולד סיפור.

האם הספר בא ממני, מהתת-מודע שלי או שמא הוא הועבר אלי על ידי המדריך שלי, שבאותה תקופה קראו לו "שלמה"? ומי היה מדריך זה? האם הוא הדמות התנכ"ית המוכרת?

עבורי שלמה הוא ידיד. ניתקתי אותו מתפקיד המלך והתקופה ההיסטורית שבה חי; ממילא אין לי אפשרות לבדוק מי הוא באמת. הכלי היחיד שעומד לרשותי כדי לבדוק זאת הוא הרגש, ושלמה תמיד הזרים אלי הרבה מאוד אהבה. ובסופו של דבר, זה מה שחשוב.

ועכשיו לסיפור עצמו.

החיים הקודמים

אני רואה לפני את שלמה. שערו חום-אדמדם מתבדר ברוח. הוא לבוש גלימה לבנה, פניו מוארות והוא מקרין אהבה. אחרי חיבוק קצר שממלא את תוכי, אני מתחיל בשאלות.

אני – בספרים של סת קראתי, שכל אחד מאיתנו מתכנן את חייו בגוף כלשהו ובזמן מסוים בהתאם לרצונו. מלבד זאת כל אחד יוצא מהגוף בשעת השינה ומתכנן את היום הבא. יחד עם זאת, יש לנו בכל שנייה ושנייה החופש לשנות כל החלטה. אני רוצה לחלק את הנושא הזה לכמה שאלות.

ראשית, אני מבקש קצת פירוט בנושא התכנון, כלומר…

שלמה – קיבלתי את השאלות שלך ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי וידיעתי.

פרק חיים אחד, בגוף, בזמן ובמקום מסוים, אינו מקרי. הוא נועד להוות מסגרת שבתוכה אותו חלק-נשמה שאתם מודעים לו וקוראים לו בשם אני אמור ללמוד על עצמו, על הסובב אותו, ועל הקשר ביניהם. וזאת, מזווית או מזוויות ראייה מסוימות, שתקופת חיים אחת מאפשרת לאותו אני לראות, לקלוט, לחיות וללמוד.

התכנון יכול להיות מפורט מאוד או סתם סקיצה מהירה. מובן שיש הרבה דרגות ביניים הין שתי הנקודות שציינתי, אך בכל זאת יש כמה נקודות שמשותפות לכל המקרים: ההורים, מקום הלידה, זמן הלידה, האחים, האחיות ואפילו חברים קרובים מאוד, כל אלה כלולים בתכנון. אסור לשכוח את הבעל או האישה לעתיד ואת הילדים שייוולדו להם. וזהו רק חלק קטן מאוד של התכנון.

– איך בדיוק אפשר לתכנן זאת? אני שואל בפליאה. הרי חלק מהנפשות הפועלות יכול להיות בגוף.

– אני חושב שזה הזמן להסביר לך, שאני לא יכול לתת לך תשובה שתענה על כל הזוויות האפשריות. אין תשובה יחידה. יש אפשרות שמתאימה לזווית השקפה אחת. זווית זו יכולה להיות נרחבת או מצומצמת, ובכל זאת זווית היא. לכן כל התשובות שלי יתאימו, כאמור, לזווית או זוויות ראייה מסוימות.

ועכשיו לתשובה עצמה. נתחיל דווקא מהרגע שבו האני, או הנשמה, עוזב את המציאות החומרית או במילים אחרות, אחרי מות הגוף. האני נמצא במקום שאפשר לקרוא לו בין תקופות החיים. כל אני ואני חווה שם דברים מסוימים ואלה יכולים לעזור לו להבין את החיים הקודמים – ובהמשך לתכנן את החיים הבאים. עכשיו, לא כולם מאפשרים לעצמם את המגוון שאותו מקום מציע, אלא אצים להיכנס לגוף הראשון שמזדמן להם. מפה אתה יכול להסיק שגם פרקי הזמן משתנים מאני לאני.

לצורך התשובה ניקח מקרה של אני שכן מאפשר לעצמו את השהייה בין פרקי החיים בגוף לצורך לימוד ומנוחה. אני אציג לפניך אני זה בשם מיכאל, ואני אתן לו את רשות הדיבור.

 מיכאל – שלום יעקב! אני שמח על האפשרות ליצור איתך קשר. אתחיל מהזמן שבו עזבתי את גופי בגלגול הקודם:

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה בבית חולים כלשהו. עיני היו עצומות אך, שאר החושים קלטו את הסביבה. ראשי היה ריק ממחשבות. בצורה משונה התרכזתי בנשימה שלי. ככל שהמשכתי להאזין לקול זה, החלו התרחשויות שונות לחדור למסגרת חוויותיי האישיות.

אני מנסה לתאר התנסות שקשה להעבירה במילים. כאמור, שכבתי בעיניים עצומות, לא ישנתי אך גם לא הייתי ער לחלוטין. מרחוק הגיעו אלי קולות דיבור, פסיעות, אוושת הרוח שמטיילת בין אמירי העצים בחוץ.

ברגע מסוים התחלתי להתמקד בנשימה שלי, ולאט לאט נסוגו שאר הקולות עד שנעלמו לחלוטין. קולות הנשימה שלי הלכו והתגברו. חשתי שאני נמשך לתוך מעגל שלא יכולתי להתנגד לו. הקול משך אותי לכיוון המרכז, עד שהקיף אותי מכל עברי. הייתה לי תחושה שלא קיים דבר מחוץ לקול הנשימה, אשר בשלב זה נשמע רם מאוד. חשתי שאני מתחיל לנוע לקצב הנשימה, למעלה – למטה, למעלה – למטה וכך הלאה. איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן.

בשלב מסוים הצטרפו למנגינה קולות נוספים. פתאום התחלתי לשמוע את דפיקות לבי והללו היו בקצב אחיד, בום בום בום, כמו תוף שהולמים בו בחוזקה. אני נמצא בתוך התוף ולברוח אי אפשר. אחר כך שמעתי שילוב, גם של קולות הנשימה וגם שלן הלמות הלב. בעודי מאזין לקולות אלו, נסוגו אט אט קולות הנשימה, עד ששמעתי רק את פעימות הלב. התנועעתי בקצב החדש שבשלב זה התחיל להתגבר, הייתי כל כך שקוע בחוויה המוזרה, עד שכלל לא עלה בדעתי לפחד. פשוט נתתי לעצמי לזרום.

לאט לאט נכנס לתמונה קול נוסף, קול זרימת הדם בעורקיי.

כדי לקצר בסיפור המעשה, אסביר לך, שבהדרגה עברתי בכל הגוף. "עברתי" אולי אינה המילה המתאימה. יותר נכון לומר שבאותו מסע מופלא שמעתי את הקולות הפנימיים של כל האברים, עד אשר הגעתי למצב שבו כל האברים דברו אלי, כל אחד בתורו, בצורה חדה וברורה. מעולם לא הרגשתי חי יותר כמו באותו רגע שבו הייתי מודע לכל גופי.

בעודי שוכב לי ומאזין לסימפוניה מופלאה זו, הרגשתי כוח רב עצמה מושך אותי לכיוון הקדקוד ומשם החוצה. בשנייה אחת הייתי מחוץ לגופי.

ראיתי את גופי שוכב שם למטה באולם גדול, על מיטה ליד החלון. הוא נראה לי מוכר וזר בעת ובעונה אחת. בעודי מסתכל כך, קלטתי לידי נוכחות נוספת. לא ראיתי דמות כלשהי, אבל שמעתי בבירור קול שבא מחוצה לי. אותו קול שאל אותי:

האם אתה זקוק לעזרה?

לא, השבתי בלי לחשוב פעמיים.

בשלב זה רציתי לראות רק דבר אחד – את גופי. כאשר שוב התמקדתי בו, ראיתי שחל בו שינוי גדול. הפנים היו אדומות מאוד ומעוותות, כמו מכאב, והידיים לפתו את החזה. לפתע הגוף התפתל, הפה נפתח, העיניים נפערו לרווחה, הגוף נזרק קלות, כאילו קיבל מכת חשמל. הגוף חזר ונפל על המיטה ולא נע יותר.

מנקודה זו התחלתי להרגיש מבולבל לחלוטין. לא ידעתי מה קורה איתי.

היכן אני? שאלתי את עצמי, וקול ענה לי: אתה נמצא מחוץ לגופך.

הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי דמות כבת חמישים שנה, עוטה חלוק לבן, כל כולה מקרינה מהות של ריפוי ועזרה. הדמות ריחפה לידי באוויר.

אני כאן כדי לעזור לך להבין, ענתה לי הדמות. הסתכל פעם נוספת על גופך המוטל על המיטה.

הסתכלתי כמצווה. ראיתי את הדמות המוכרת-זרה מונחת ללא תנועה על המיטה והתחלתי להרגיש רגש חזק של אבדן שלא ידעתי מהיכן הוא נובע.

מי אני…שאלתי בפחד, ומי הוא זה המוטל שם על המיטה? עדיין לא קלטתי שעזבתי את הגוף הזה לצמיתות.

בוא נרד למטה, ביקש ממני האח העוזר.

אבל איך יורדים למטה? שאלתי, כאשר לא הצלחתי לבצע פעולה פשוטה זו. ניסיתי להניע את רגלי אבל לא קרה דבר. התחלתי להרגיש מתוסכל.

אנסה להסביר לך את המצב, אמר לי האח העוזר בקול מרגיע. הסתכל לתוך עיני למשך כמה דקות.

התמקדתי בעיניים החומות שהביטו בי בהבנה ובאהבה, ולאט לאט נעלמו הבלבול, הפחד, התסכול. הרגשתי כעין רפיון נעים ואפילו התחלתי ליהנות ממצבי החדש.

אני חופשי, לחשתי לעצמי, אף שבשלב זה לא ידעתי ממה השתחררתי.

עכשיו, לחש לי הקול, אמור לעצמך "אני יורד למטה".

עשיתי את אשר ביקש הקול ולהפתעתי הגדולה התחלתי לרחף כלפי מטה, עד שרגלי דרכו על הקרקע.