מפגש מאור לבן באמצעות יעל דגן 20.9.2007

לבן; "ברוכים הבאים,

תהיו ערים אל הלב, מדמים אור בלב, מרפים את הגוף הפיזי.
ערים אל כפות הידיים, מדמים שם זוהר אור.
מפרקי כפות הידיים מוארים במיוחד.

ערים אל הזוהר הזה שעולה בכל מפרקי הגוף הפיזי. כמו נמצאים הסחוסים זוהרים, עולים בשקיפותם, סיכת תנועתם ניכרת אז באופן הזה של זוהר. ממקדים את תשומת ליבם אל המראה הזה כל מפרק בתורו, עד שיכולים לזהות את כל מפרקי הגוף הפיזי כולל אצבעות הידיים ואצבעות כפות הרגליים. הסחוסים אם כן שנמצאים בין חוליות עמוד השדרה גם הם זוהרים בשקיפותם, ושמים לב שם אל התנועה הזאת המותחת את עמוד השדרה כלפי מעלה כלפי מטה באופן הזה של רווחה. שסחוסים אלה נגלים מצידו הפנימי של עמוד השדרה.
גמישותם של הסחוסים האלה במפרקים השונים משמשת אם כן אז לתנועתה הגמישה של הנפש, ובמובן הזה זאת המאפשרת לדומה להימשך אל דומה. שקיים הקשר בין אלה. בכוחה של הנפש אם כן להשתמש באופן מודע בגמישות כוח חשיבתה העומד לרשותה בדרך אוטומטית, כאשר מתמקדת בדבר אחד נמצא מחבר סופח אל עצמו אנרגיה דומה, מתגבש כמטען בפנימיותה. הנפש במובנים רבים ערה אל הנושא עצמו המתלבה, עם זאת, כל נושא בתורו יתלבה באותו אופן. סחוסי הגוף הפיזי חוזרים אם כן על הפעולה הדומה ומאפשרים תנועה גמישה בגוף הפיזי של קיפולו. שוב, תמיד יהיה אל אותו כיוון גירוי תגובה.
אם יש שאלות; כן"

שואל; מה זה הגירוי תגובה הזה שמדובר? מה זאת אומרת?

לבן; "במובן הזה, כאן, כאשר נמצא גירוי להניע את הגוף הפיזי, מקבץ של פקודות עובר שם, מתח בין השרירים נקרא, המפרקים במובן הזה אז משחררים בתנועתם זאת כמות של סיכה השומרת על החיכוך הזה. סיכה זאת תתגבר אף יותר ככל שמשתמש במפרק, עם זאת, לא נמצאת שוטפת אלא מתגברת כתגובה אל גירוי התנועה.
אותו דבר כאשר רעיון מתלבה, נמצאת אז תגובה זאת של ליבוי אל גירוי מתוך מיקודה של הנפש, ונמצאת משחזרת את אותה תנועה אלי אותו נושא בגרסה דומה של דומה מושך דומה. כן"

ורדה; ממה שאני יודעת גם דומה מרפא דומה, נכון?

לבן; "במובן הזה, כאן, היות ונמצא דומה מושך דומה נמצאת יכולה לשלוף מזולתה איזון כאשר נמצאת באיזון. מציעה אז את האיזון הזה כה-מטען הדומיננטי במארג הזה של קרבה שעוברת מעבר לתפיסת נבדלותה של הנפש, ונמצאת הקרבה הזאת מרמזת אם כן לזולתה הסתברות שלא נמצאת כדומיננטית בסביבתו המאוזנת או הלא מאוזנת. כן"

ורדה; אם אתה יכול לחזור, אני לא הבנתי כלום,

לבן; "במובן הזה, כאן, בעוד הנפש חווה נבדלות גופנית בינה לבין זולתה, נמצאת עדיין ההשראה שיוצאת ממנה דומיננטית דיה להציע אם כן עצמה כאפשרות חלופית לזאת הנמצאת דומיננטית אצל זולתה. כן"

עידו; לבן, מתוך השאיפה הזאת להגיע למצב של איניות, או שחרור, אם תוכל להרחיב על הנושא, אולי אפילו על טכניקה של שחרור המחשבות ובה בעת מושג שהזכרת 'שממון רגשי', בעיקר מעניין אותי הנושא של היכולת להיפטר מהרגשות,

לבן; "בהחלט כן.
כאן, על פני שמבקש "להתפטר" במרכאות מהרגשות, במובנים רבים מבקש לא ליצור גירוי שמעלה הד או הדף רגשי, או במובנים מדויקים יותר שלא נמצאות הרגשות שולטות במי שאתה מאמין שאתה הוא אלא בר אפשרות לשלוט ברגשותיו. במובן הזה, להעלות רגש אחד על פני אחר או להשקיט רגשות העולים בו. בירור הרגש.
כאן, במובנים רבים, כאשר מבקש לרווח את רגשותיו, מתבונן אם כן בתנועה הרגשית החולפת, על פני שנמצא מעתיר רגש על רגש.
כלומר, נאמר ונמצא אדם פוחד. אז, מרגיש את הפחד מתקרב אצל עצמו וזה הפחד מגיע אל פסגתו ומתחלף ברגש אחר. באופן טבעי נמצאים הרגשות על גווני מנעדיהם מתחלפים זה בזה. כאשר פחד מלבה בו רגש של הסתייגות והתנגדות, ההתנגדות משמשת כבלימה טובה דיה להעלות מחשבות מפחדים קודמים. אלה מלבים את הפחד ומושכים משך על הפחד עוד בטרם הגיע לשיאו. ובמובן הזה, כביכול עולה השיא בדרך מלאכותית על ידי "ניהול" במרכאות הנפש. זאת שמלבה את הפחד ומוסיפה פחד אל פחד. הפחד מפני הפחד. אז, נמצא במובנים מסוימים בשליטה, שכן נמצא פוחד ממה שמפחיד את עצמו, ולא מפני הפחד עצמו שמטבעו היה מתחלף באחר.
כך שמחה. שיכול להרגיש שמחה וזאת במהירות מתחלפת באחר, רגש של דעיכת שמחה או רגילות, ויכול ללבות את השמחה בכך שחושב עליה, מתכוון אליה, מתכונן אליה, שמח אל קראתה, ומוסיף שמחה אצל השמחה שעדיין לא הגיעה. כשנמצאת השמחה מגיעה, במובנים רבים עשויה להיות קטנה מזאת שליבה עצמו אליה.
"לכן, מתמקד ברגשות אמת. על פני שנמצא מלבה פחד או שמחה או כל רגש אחר שיודע שאמור לבוא ומתעכב עליו במובן הזה של התרגשות לקראתו, כוונה אל קראתו, מרגיע את המערכת ביחס לרגש שיגיע כשיגיע.
ליבוי רגשות בהחלט נעשה על ידי המחשבות. כאשר מבקש להשתיק את מחשבותיו באופן הזה שעדיין נמצאות בצמידות עזה אל רגש, ונמצאת הנפש משייכת את דימויה, מי שהיא מאמינה שהיא, אל רגשות, במובן הזה, כאן, הפרדה בין מחשבה אל רגשות כמו נמצאת לוקחת מחיר יקר מדי מדימויה של הנפש, וזאת משתוקקת במובנים רבים לאותם היבטי ניהול פנימיים שמותירים רגש כחותם. מבחינת הנפש, להרגיש פירושו לחיות. בין אם דעתה של הנפש נכונה או לא, אמונותיה החזקות ברגש, או במובן הזה רגש סוחף שפירושו חיים, חיות והתחיות, טוב אם עמדת מוצא זאת תיבחן מחדש.
הדבר שנמצא רוצה אותו ומתכוון אליו הוא ריווח המחשבות; היכולת הוודאית לבודד אמת הרגע מדעותיה של הנפש, דמיונותיה, והקשריה אל העבר או אל העתיד האפשרי. מכך, שלושה עיקרים של התמקדות בהווה;
תיאור האירוע שלוקח בו חלק בהווה ובידוד כל התייחסות אל העבר או העתיד לבוא. צפי.
התייחסות אל האירוע המתרחש בהווה מדברת גם על היכולת לרווח את נשימותיו, או לחזור על דברי הזולת, או להתמקד בדבר עצמו על פני הדעות עצמם.
התמקדות באירוע מאפשרת גם תיאור של האירוע אל פרטיו; מה נמצא מול באמת. במובן הזה, ללא שיוך אישי. תרגילי אגו 3,2,1.
ובמובן הזה של הדרת רגשות עבר ועתיד, כאן, טוב אם ער אליהם בנפרד כך שיכול לזהות אותם גם ברגע ההווה כשאינם. זיהוי של רגש או מחשבה הקשורה אל העבר עולה מתוך אותו ליבוי פנימי אסוציאטיבי של דומה מושך דומה. טוב אם שם לב אז שכאשר משייך את האירוע בהווה אל אירועים בעבר על מנת לפענח אותו, טוב אם מזהה את אלה כטעות בניווט אל רגע ההווה.
אם מאמין שדעותיו בהווה, הרגשותיו בהווה יובילו אל תולדה זאת או אחרת בעתיד, גם שם מוסיף נדבך שאיננו משויך. במובן הזה, כמו נמצא מכוון את הרגע הבא אל רצף. ממילא הרגע הבא יגיע מעצמו ללא כוונה. כן"

שואל; תוכל לדבר על עניין המקריות בחיים שלנו?

לבן; "במובן הזה, כאן, מתייחס אל מקרה במובן של אירוע שלוקח בו חלק ובמובנים רבים לא מרגיש שנמצא שותף לבריאתו או ניהולו של האירוע.
מקרה במובן הזה מתחיל בעצם חוויית חייו. שלא נמצא לוקח חלק פעיל, ער, בהחלטה ברורה של היוולדות. מקריות במובן הזה איננה קורית, אלא נמצאת תחת קנה מידה שונה של תפיסת השלם בחייו.
מכיוון שהנפש מהבהבת, במובנים האלה, קולטת רצף שאיננו קיים ומחברת רצף זה יחדיו, נמצאים אותם נדבכים חסרים אם כן מקפלים מכנפים בתוכם את פירוש התנופה והתנועה החיה המביאה רצון אלי שלמותו. במובן הזה, כאן, מכיוון שמתעקשת הנפש לתפוס את המציאות הפיזית כרצף, מדלגת אם כן מעבר להבהוביה מהבהוב אל הבהוב, ומאמינה שאלה הם הסיבות והתוצאות של עצמם, ואינם. בין תנופתה השומרת רצף נמצאים מקופלים ניתן לומר כל האירועים כולם המזדמנים לענות לה לנפש אל כל צרכיה, ובעיקר אלה המוציאים את הנפש משגרתה, הבלתי צפויים. הנפש לעולם נמצאת בתואם מושלם, טבולה כולה באחדות גם אם נשמרת אל נבדלותה. כן"

שואל; יש דבר כזה כמו לקפוץ מאנרגיה לאנרגיה, או לקפוץ מדבר לדבר, אתה אומר הרבה לשמור על רצף מסוים, אבל זה נראה כאילו בהתמקדות בדבר אחד או במשהו אחד, איך זה מתבטא? אם מסתכלים על חפצים אתה מתכוון? או כל דבר באשר הוא? צריך גם להזדהות איתו באיזשהו אופן מסוים. יש לי הזדהות עמוקה עם הרבה דברים, אבל מה התרגילים שאפשר למיקוד בהווה? של התמקדות מסוימת? נגיד עכשיו בתהליך של סגירת עיניים פתיחת עיניים, יש את העולם הפנימי העולם בחוץ, צריך להיות ער לכל הדברים האלה? באיזה אופן אתה מדבר?

לבן; "במובן הזה, הבה נעשה סדר מסוים בדברים;
יכולת הנפש להתמקד בהווה מדברת על הכאן והעכשיו הגופני שנמצא בו. מבחינת חווייתו זאת אמת הרגע המובנת מאליה איך מונח הגוף הפיזי, ויכול בהחלט לאבחן את החישה הזאת במלוא תשומת ליבו, נשימותיו, ומכך שמאבחן את אלו מחשבותיו אינם בהכרח רלוונטיות לעצם תוקף ישיבתו על ספה.
מכיוון שזקוק לתשומת לב מיוחד על מנת לאבחן את אופן ישיבתו, כבר נמצא בסוג מסוים של ניהול הרגע, כאשר מכוון את מיקוד תשומת ליבו לפן הפיזי, על פני שנמצאת תשומת ליבו נמשכת כהרגליה אחרי תכני מחשבותיו.
כאשר מתמקד בהווה אם כן יכול לתאר את נסיבות האירוע בצורה סכמטית; אנשים כמספרם יושבים יחדיו בחדר מסוים בעל ארבע קירות בצבע מסוים בשעה מסוימת ביום מסוים. אלה אינם קשורים לתכנים שתשומת הלב מתעסקת איתם. אז, נמצא האירוע כאשר מתמקד בו בתיאורו בלבד שמתאר אותו לכל אדם על פני הפלנטה באופן שיכול להבין, על פני תכניו, נמצא משתמש באירוע בהווה. עם זאת, כאשר שם לב לתכני האירוע, הנושאים שמדברים בהם, הרגשות השונים שעולים באנשים ודעותיהם, לא בהכרח נמצא באירוע עצמו אלא בתנועה הזורמת הדלילה של הנפש בה הנפש מדלגת בתשומת ליבה מרגע ההווה אל העבר למשל, כאשר בתוך האירוע הזה בהווה נזכר באירוע אחר בעבר, כבר לא נמצא כולו באירוע ולא שם לב שיושב על ספה או על הרצפה, שם לב לדברים שעולים בזיכרונו.
מה שהובהר; מיקודה של הנפש בהווה כל רגע בתורו יפתח את ההזדמנות לראות שהנפש איננה רציפה כמו שהיא מאמינה, אלא נמצא מדלגת מאירוע אחד אל אחר שלעתים גם אין קשר ביניהם, עם זאת, האירועים נמצאים נתפסים כתנועה חלקה וזורמת, שכן בין אירוע לאירוע נמצא שם הבהוב, ריקון, קיפול המחביא בתוכו טווח נרחב יותר של תפיסה נפשית שאיננה זכורה לנפש בערותה, בו היה מכווץ מידע.
האם זה ברור עד כאן?"

עידו; כלומר, בעצם הנפש, בחלק נניח הארצי שלה, רצף של הבהובים יוצר את הנפש, וביניהם יש לי דימוי של אפלה, חושך אולי, שבתוכו נמצא האחד היש הכל?

לבן; "במובן הזה, הבה ונתבונן על היום הזה ממש;
בעבור מי שאתה הוא, יכול לזכור אחורנית אירועים שהתרחשו היום. קל לזכור את האירועים הפיזיים שלקח בהם חלק, איפה היה ומה עשה. לעתים אפילו יותר עם מי דיבר ועל מה דיבר. לעתים אפילו יותר מה חשב או מה היו דעותיו בזמן שעשה את מה שעשה. עם זאת, לקח חלק בשעות רבות של התנסות, ומתוכם דלה רצף של אירועים מסוים שעדיין נמצא רווי בו תהודה עמוקה יותר של מחשבות, הרגשות, תחושות, ידיעות, שאת כולם כבר גנז בשכיחתו. מכך, שרצף האירועים שייזכר מעכשיו אחורנית אל הבוקר יהיה הבהוב, דילוג שיוצר רושם של רצף של אירועים, מאשר אלה שבאמת התרחשו ולקח בהם חלק במלואו כאשר קרו כפי שקורים עכשיו. גם אם חושב על חמשת הדקות האחרונות, גם שם יכול לראות שזכרונו דל מלהכיל את עושר האירועים שלקח בהם חלק ולא יכול לזכור אותם למרות שכולם בטריות הרגע נחוו במלואם.

שואל; איך זה שאחד זוכר את כל הרגעים המאושרים שנתנו לו את הכוח להמשיך, ואחד זוכר את כל ה-, בוא נגיד, בלגאן?

לבן; "זאת בחירתו ונטייתו. כאן בהחלט יכולה הנפש לקחת רסן ושליטה לאן ממקדת את תשומת לבה. היה וממקדת את תשומת ליבה בעוצמתה, בכוחה, באירועים הטובים שבחייה, ומאשרת לעצמה התמלאות זאת באון ועוז, נמצאת במובנים רבים באותה רמה של חשיבה חיובית הידועה כמביאה בריאות ואיזון. היה ובחירתו לראות את כל אלה בהיפוכם משורש החסר, כך יהיה. כן"

ורדה; אני רוצה להבין משהו לגבי סיבה ותוצאה, אם אין סיבה ותוצאה, כאילו לא היה נראה לי הגיוני היה שאין סיבה ותוצאה,

לבן; "בהחלט כן.

כאן, במובן הבסיסי, הנפש בהקשרה היחסי מוצאת ומתמצאת במציאות הפיזית ברבדים שדיברנו בהם, אלה שהוזכרו במהלך היום הזה בעניין סיבה ותוצאה, הקשרים היוצרים רצף בתפיסתה, משך זמן.
משך זמן איננו בהכרח זמן שעון, או זמן עונות, אלא תפיסה של קו ישר.
כפי שיודעת, המרחב שנמצאת עליו הוא עגול. כל קו ישר שפוסעת בו למעשה הוא תווך של קו עגול. עם זאת, בחווייתה קו ישר הוא ישר, למרות ידיעתה. כך לגבי סיבה ותוצאה, אלה מקשרים בתפיסתה של הנפש אירוע באירוע, חוליה אל חוליה. ממזגים אם כן, משנעים אין גמור ביש דחוס. כן"

ורדה; וכשאתה אומר שהרעיון הוא בעצם להתמקד בהווה, אז אם אני אקח לדוגמה סיבה ותוצאה, בן אדם קרא ספר הספר השפיע על חייו הזיז אותו לכוון מסוים, אם אני מתרכזת בהווה אותו דבר לא יקרה לו ממילא? או שיקרה לו משהו? או מה?

לבן; "הבה ונתבונן אל העתיד;
בן אדם פועל באופן מסוים. עתיד זה אם כן הוא הסיבה שתוצאתה היא קריאת הספר בעבר. כן"

שואל; עכשיו אני מרגיש שאני ממש מחובר לכל מה שאמרת, אבל אני יודע שאיפה שהוא אני אולי אשכח את זה, מה בעניין הזיכרון עצמו?

לבן; "במובן הזה,

שואל; יכול להיות שלאחר זה נראה טבעי ולי זה נראה כאילו באיזושהי רמה משהו קצת שונה, אבל איך ההתגבשות של זה?

לבן; "במובן הזה, כאן, מבקש לזכור תוכן, על פני שמבקש להעביר בגופו שוב ושוב מנעד זה של תווך.
זיכרון זה שמתרחש כרגע בעבור מי שאתה הוא, תחושה זאת של התחברות, היא אנרגיה, אור, זוהר, המתורגם בעבור הנפש למילים שנמצאת מרגישה שמבינה. לא חייב לזכור את שנאמר, אלא לחזור שוב ושוב להדף החוויה האנרגטית כאשר מרגיש מחובר. חוויה זאת שלעצמה מתוך אותו שורש של דומה מושך דומה תקרא ניתן לומר לחוויות זהות, מנעד זהה, ביכולת קיבולה של הנפש שנמצאת שם מוגדרת מטבעה בגבולות בלימותיה לבריאותה,

שואל; אפשר לשאול אם לאנשים שבקבוצה איתי זה נורמלי לגמרי? כלומר, זה ברור שזה נורמלי לגמרי, אבל אני מבחינת עצמי מרגיש כאילו שבאמת יש לי מן קיבולת כזו,
לבן; "בהחלט כן"

שואל; אז יש לזה…?

לבן; "גבול הכלתו.

שואל; כן,

לבן; "מתוך כך, עד שנמצא הכלי גמיש דיו להיפרש כך שתכולת חווייתו נמזגת נפרשת מתגברת. כן"

שואל; ומה עם חשיבה עצמאית? איזה סוגי חשיבות עוד יש מבחינת אנרגיות?

לבן; "במובן הזה, כאן, כל חשיבה באשר היא חווה את חווייתה העצמאית. תנופה זאת עם זאת תבקש תדיר את רוחבותה, את מנעדי התיישרותה במובן הרוחני המנטלי הרגשי והפיזי של שלמות יחודית לה. כן"

עידו; ניתן נושא אחר? האם אתה יכול לתאר את …? האם אתה יכול ללכת אחורה באבולוציה, ניתן להגיע לקוף אולי?

לבן; "במובן הזה, לא בהכרח תנועה אחורנית. כן"

עידו; מה זאת אומרת?

לבן; "בעודו חווה רצף זמן קיים בתפיסתו, ניתן לומר שכל דבר שמעלה אל דעתו מתקיים בסביבת תפיסתו, לאו דוקא אחורנית בזמן, שכן זמן נתפס כרצף, עם זאת, שלא יכול להחזיק זמן אלא בחוויית זכרונו ומחשבתו. כן"

עידו; זה לגבי התפיסה הכוללת, אבל בתפיסה של הנפש הכללית אולי, בתפיסה המקובלת, המדעית, ההיסטורית, הנתפסת, אנחנו לא יכולים לראות את העבר, האם תוכל להוביל אותנו אחורה אל העבר עד לאדם הקדמון ומתחת אליו?

לבן; "במובן הזה, עצם זה שהגה את המילים האלה כבר נמצא שם.
על פני שנמצא מובל, מוביל. כן"

עידו; האם אני אוכל לקבל תשובה איך לספק את הסקרנות המדעית שלי?

לבן; "במובן הזה, אם יואיל לשאול את השאלה, בהחלט כן."

עידו; אנחנו יכולים לראות עדויות היסטוריות אחורה עד לאדם הקדמון, אבל האבחנות האלה הן ספקולציות, האם ניתן בכלים המדעיים למרות שהם פיקציה בכל זאת להשתמש בהם כדי לגלות לנו מתוקף הידיעה שלך מה קרה אחורה יותר?

לבן; "במובן הזה, שוב, כאשר מבקש להשתמש בכלים מדעיים על מנת להכריז על זמן, כופר בזמן בעיקרו.
כלומר, כאשר יוצא מנקודת הנחה שזמן הוא רצף, משך, מקודם אל אחר כך, נמצא מתכחש להיות הזמן תנועה סיבובית החוזרת על עצמה שוב ושוב, כפי שכדור הארץ מסתובב על צירו. כדור הארץ לא נמצא משוטט חופשי בין מרחבי הגלקסיות הקיימות לדעתו, אלא לוקח מקום מסוים מוגדר ומשתמש בו שוב ושוב. ומכך, שמשתמש בו פעם אחת בלבד. מה שנראה כרצף זמן, אותה חזרה על עצמה של תנועה, איננה אלא פעולה אחת, זאת היוצרת רושם של משך, ומתוך כך קודם עכשיו ואחר כך.
כאשר מבקש למדוד זמן בשעון, נמצא השעון מעיד על קצביו שלו, איננו מעיד על זמן אלא על הסכמה לקיום השעון.
האם זה ברור?"

עידו; כן,

לבן; "ערכים אלו אינם נמדדים באופן הזה של כלים, שכן הכלים הם תולדה של חשיבתו הרציפה.
נאמר שנמצא כדור הארץ נובע גדל מגרעינו, נפרש נמתח גודלו, כפי שהגוף הפיזי משתנה, מתרחב. עם איזה כלי היה מודד התרחבות זאת מבפנים החוצה? כל כלי שהיה מציב למדידה הזאת היה נפרש בהתאם. האם ידיעתך האינטואיטיבית על גודלו של כדור הארץ המשתנה היתה אז הסתמכות מדעית איתנה דיה להסכים עם כך שכדור הארץ גדל? כן"

ורדה; אני לא מבינה בעניין הזה של העתיד, את העבר אני מבינה, אבל אני לא מבינה איך העתיד נהיה איך שהוא נהיה? אם אתה יכול להסביר? אם אין זמן…

לבן; "במובן הזה, בחווייתה של הנפש זמן, נמצא אומדן של חוויית אמת שקול כמידת הזמן האפשרית לנפש.
כלומר, רגע ההווה נתפס כאמת מוחלטת מתוך חווייתה הגופנית העשירה. חיות ההווה לא ניתנת להחלפה בזיכרונות עבר.
קיום העבר מודגש כחוויית אמת המונצחת בהדהודה.
העתיד נמצא מביא איתו חוויית אמת מובטחת חסרת תוכן אפשרי. עם זאת, אפשרות קיום העתיד מושכת אם כן את אותה חוויית אמת בהווה למשכה האפשרי.
נעשה הפסקה."

לבן; "ערים אל הלב, מדמים אור בלב. כן"

עידו; לבן, אם ניתן לחזור למה שדיברנו בהפסקה, האחדות וההווה, אותו מקום רצוי, ראוי, והנפש, אירוע אחד בזמן אחד, כל רגע מחדש, תנועתה של הנפש המהירה, ויש את הנפש הקולקטיבית שזה ההסכמה של הברואים כולם. מעניין אותי הידע הזה הספציפי, למרות שהוא מוגבל, של העובדות כפי שנתפסות בהסכמה הכללית, היסטוריה, ואני מתנצל אם אני מציג שוב את אותה שאלה, אבל אחורה לגבי האבולוציה, ניתן לתאר את האדם במונחים ההיסטוריים האלה? המדעיים האלה? המקובלים האלה?

לבן; "במובן הזה, כאן, כמו נמצא מבקש לכופף (לקופף) את המופשט אל הידוע, על פני שנמצא מוזמן לנוע אל המופשט והלא ידוע. מכך, מכיוון שהידוע ידוע, נמצא אם כן מוזמן לפשוט עצמו אל הבלתי ידוע או זה שלא ניתן לדעתו לידיעתו.
כלומר; במובן הזה של הסכמות כלליות, כפי שנמצא מסכים לתנאי החיים המתקיימים כרגע, הסכמה מובנת מאליה זאת היא התשתית הבסיסית של כל נברא, במובן הזה, חיים, המתפרשים ומתגברים מתוקף היותם מופשטים, אנרגיה. אנרגיה זאת הוא הבהוב של אור אפשרי, אינסופי. אור זה כפי שנתפס כמתפשט נמצא אז בעוצמתו נכלא כחומר. כלומר; מתרגמת האנרגיה עצמה לכדי דחיסות קיימת. כל זה לא לוקח זמן. או במובנים רבים גם לא צריך אלי מרחב.
בחווייתו, זה החווה זמן, מאמין שעצם זה שנמצא חווה זמן, זמן קיים. ובוודאות מסתמך על הידיעה הפנימית וההסכמה הכללית של זמן, למנות זמן כרצף הקודם למאוחר. מכיוון שראיה זאת כבר ידועה, ונמצא מבקש על אותו קו מחשבה סיפורים שיכול בעצמו להעלות עם זאת מאמים שאם יתקבלו מחוץ לו יהיו ברי תוקף, מתבקש אם כן לנוע מעבר לידיעותיו, אל הכלתו הפנימית.
כלומר, מתוקף היותך בתבנית אנוש, מכיל כבר בתוך עצמך כל ידע הקשור לתבנית הזאת במזיגתה אל זמן. אם למשל רוצה לחוות איך היתה תקופת עבר, נכנס שם בדמיונו והתקופה כבר נגלית לו. היבט זה של תנועה בתודעה הוא מטבעה של הנפש ונמצא כרוך קשור בדמיונה. דמיון זה כולו אמת, ובמובנים רבים בהדף חווייתו אז נע אל הידיעה הזאת בהקשריו.
תנועה זאת אם כן לוקחת מהמאסה הכללית, הנפש הכללית, את כל ידיעותיה הקשורות לזמן, אפשרות קיום הזמן, איך היה הזמן, או איך יהיה הזמן.
מכיוון שזמן איננו קיים, כל הבריות המכונות אנוש הם כולם אדם אחד. עם זאת, מממשים אינספור הסתברויות של אירועים שאותו אדם אחד יכול לחוות. לדאבונו של אדם אחד זה לא כולם מרנינים.
לכן, כאשר מבקש לדעת על האדם הקדמון, ראשית הזמן כפי שנתפס לתקופת מניינו, או לאורך הארכיאולוגיה, הגיאולוגיה הנמדדת בכלים, במובנים רבים נמצא פורש עצמו בפשטותו אל הידוע.
כאשר נמצא צולל אל תוך יכולות מנעדיו, שם כבר ניגש אל הלא ידוע, ולעתים אפילו נוקש על שערי קצוותיו הבלתי נודעים, אלה שאין לדעתם. כן"

עידו; יש משהו פסול בלהסתפק בפשרה הזאת מתוך סקרנות?

לבן; "במובן הזה, שאם נמצא מסתקרן, מוזמן בהחלט לנוע אל תוך תנועות נפשו. שתנועות אלה כדומה מושך דומה יביאו את המידע שמבקש מאותה חוויה פנימית המהדהדת אמת, אם ייתן לעצמו את זמן הקודש הזה של תנועה בתודעה שם.
כאן, אין התשובה הזאת דוחה את שאלתך. נהפוך הוא. משמשת מורה כוון. כן"

שואל; זאת אומרת שלכל אדם יש בעצם קצב משל עצמו, שלא קשור להתקדמות של השניות בשעון שכולנו מכירים,

לבן; "בהחלט כן. נהפוך הוא. כאן, לאומים שונים באזורים גיאוגרפיים שונים מתעוררים אל זמן או טווחי אור וחושך באופנים שונים. מתוך כך, אלה הנמצאים חשופים לתקופות ארוכות של אפלה או אור תורמים לכלליות חוויית הזמן כהווה לכל הזן האנושי ובכלל.
ניתן לומר שדובי הקוטב הם לבנים ודובי יערות צפון אמריקה שחורים לא בכדי. כן"

עידו; מדוע?

לבן; "כאן, התאמה גנטית זו עולה מתוקף הסביבה, שיש יחס בין הזן לבין סביבתו הגיאוגרפית.
כאשר קהילה שלמה תציית לזמן שאיננו מתייחס לזמן הפלנטה, עונות השנה, ונמצאת מכריחה עצמה לפעולה ערניות יומיום לאורך שעות מסוימות מדויקות, נמצא המרחק בין הזמן הפנימי הביולוגי, במובן הזה, זמן וקשב פנימיים, לבין טבעו זה של אדם והכרחו החברתי, בפער כל כך נרחב, שניתן באותה מידה אז לדומם כבר כל יחוס פנימי לערכיו במובן הזה הרוחניים. כן"

ורדה; לבן, רציתי לשאול אותך לגבי פעירת ההווה, אני חושבת שבכמה פעמים שבאמת הצלחתי להתרכז זה היה מאד מפחיד, כי ישר יצאתי מהגוף, ורציתי לשאול אותך מה בעצם, אם הרגע הקובע זה רגע ההווה הזה זה בעצם לא להיות,

לבן; "לא בהכרח.
במובן הזה, כמה רמות קודמות לתנופה הזאת המשתמשת בה בהווה;
עצם זה שנמצאת מאבחנת מה מתרחש מולה באופן הזה של סקירת האירועים, נמצאת בהווה.
עצם זה ששוללת מעצמה את הפן העקרוני של דעותיך ומשתמשת בידיעותיך מה באמת מתחולל, כאן, נמצא בהכרח בהחלט בהווה.
הוודאות שנמצאת בהווה יכולה להיות גם כאשר ממששת בקצות אצבעותיך מרקם מסוים, גם אז מתמקדת בהווה.
ההווה במובנים רבים איננו ההתמקדות הזאת באין קיומך. נהפוך הוא. כאשר צוהלת 'עכשיו אני חיה' בוודאות יודעת שנמצאת עכשיו בהווה.
כאשר מדירה מעצמך מחשבות עבר, ולא כונפת עצמך מול העתיד, נמצאת בהווה. היבט זה של הווה דורש מהנפש תשומת לב זעירה. קטנה יותר מזאת בה משתלחת הנפש בעברה, ומצרפת אותו מטיחה אותו מקרינה ומשליכה אותו אל העתיד. כן"

עידו; אני מרגיש שהשתקת אותי, בעצם אולי הפנית אותי לזה שאני אחקור לעצמי, כשאני מתעקש או ממשיך לשאול לגבי שאלה כמו האם תוכל לתאר בשפת האבולוציה, האם הדוב השחור של צפון אמריקה והדוב הלבן של הקוטב יש להם איזה שורש אחד בשפת האבולוציה?

לבן; "במובן הזה, כאשר מדבר על אבולוציה, לדעתו מדבר על התפתחות בהקשר של זמן ותנאי חיים. עם זאת, התפתחות איננה לוקחת זמן, ותנאי חיים יהיו המצע הטבעי של כל רגע בתורו שמאפשר איזון בין כל המרכיבים כשלם.
כלומר, האם פני כדור הארץ, האדמה עליהם נמצא מונח, מתפתחים? או שמא ברגע זה ממש כל פני האדמה מגלמים את כל שלבי ההתפתחות השונים של אזור אחד במרקמיה השונים?
היבט זה של התפתחות מתרחש ניתן לומר בבת אחת, ונחווה כמשך זמן.
כאן, בעבור כל עץ, ראשיתו בזרע בעל כוח גנוז שמתפרש אל שלמותו העצית במרחב. היכן אותו כוח גנוז בזרע? מזעורו וחיפוש אחרי מקורו לא מניבים תוצאה אבולוציונרית, אלא משך הזמן הנגלה בתהליך מימושו כאירוע בזמן.
מכך, שני היבטים אלה של משך זמן, כאירוע המעיד על זמן, וזה שאיננו לוקח זמן או לא משתמש ברבדי המרחב, מתקיימים יחדיו.
כאשר מתעקש, וטוב שכך, לדעת על אירועים שקרו בזמן, מציע לנוע אל הידוע. תנועה אל הידוע איננה בהכרח המגמה המובילה בעבודתנו המשותפת, ברשותו. הידוע מונח אליך לפניך בליבך. כן"

עידו; OK

ורדה; אז בעצם יש כן זמן, כי יש תהליכים בזמן ויש עונות שמתחלפות.  אז זה לא הכל הווה מתמשך.

לבן; "במובן הזה, שוב, חוויית הזמן שמכירה בהחלט קיימת בעבור מי שאת היא כאמת. במובן הזה אם כן, מניין הזמן ועונותיו המוכר לה לנפש הוא מסגרת התנסותה זאת היחסית, זאת המונעת מהנפש לכלול בתוכה זמן שינה כשייך לעניין הזמן. זמן זה למשל קיים בשביל הנפש גם אם לא מונים אותו או נותנים בו משקל כי לא נמצאים בערות הכלים כרגע להתייחס למזג השינה כשייך לערות. מכך שמונה זמן כקיים, תכניס אם כן את זמן השינה כחלק ממניינה. אז תוכל להכניס שם גם משקל אירועי השינה כמשויכים לתפיסת הערות.
במילים אחרות; תכניס קצת יותר חלימה לערותה, וערות לחלימתה. כן"

ורדה; האם יש לנו גם שם אחד? או האם החיים שלנו בשינה הם שונים לגמרי מהחיים שלנו בערות? כי אני שמה לב שאני כבר מחכה לישון בשביל להמשיך איזשהו סיפור, רציתי לברר אם כמו שבערות אני חיה כבן אדם מסוים, האם בשינה יש דמות שחיה כל הזמן?

לבן; "במובן הזה, חווה בשינה ובערות את אותה חוויית אני. גם אם אני זה איננו מקושר בהכרח בשנתך אל מי שאת מאמינה שהיא בערותך, עדיין אינטימיות חוויית האני מתקיימת. ומכך אין קיומה נוכח.
כאן, היבט זה של משך שמצטייר בערות לא בהכרח נתפס באותו אופן בשינה, עם זאת כליי חוויית החלימה נמצאים דומים ברמות שונות. לעתים גם כרצף המשתייך לתפיסתה בערות ולעתים אף לא. לא בהכרח נמצאת חופנת את זיכרונותיה אלה מקצוותיה הפרומים יחדיו ומשייכת את אלה של חווית חלימתה, אותו סיפור בהמשכים, כרצף, זה הנתפס בערותה.
כלומר, מתוך הערות זוכרת שמשויכת אצל סיפור מסוים שנותן את הרושם של תקופת חיים, כי נמצא בו משך מסוים הנתפס בערות. בחלימה לא בהכרח מתייחסת אל המשך הזה אלא כידיעת זיכרונה, שהיתה שם, שחוותה את אלה, לא בהכרח כמשך אלא כידיעה. בחלימה לא נמצאת בהוויה של מחשבה על. מחשבותיה יכולות לבוא וללכת לא מתוך הרהור מתמשך של הגות, אלא נוכח פעילות ברמות שונות ברגע ההווה בחלימתה, כל רגע בתורו.
מכך, שכאשר מונים זמן, זמן ערות, ומתייחסים לזמן ערות כדבר מרכזי המושך משך מתוקף תפיסת אמת הנפש בחוויית תרבותה, נמצאים חולקים פלח אחד של התנסות מתוך אינספור יחסים עם זמן, בעיקר אלה הפנימיים.

שואל; יש לי שאלה קטנה,

לבן; "כן"

שואל; בתור חוויית אמת, יש אמת שזה בא מבפנים, מתוך תואם מסוים שממש אתה מרגיש נקי עם זה, ואתה יכול לשלוח או לעשות את זה מתוך תואם כזה,

לבן; "בהחלט כן.
במובן הזה, כאן, חוויית אמת אם כן תימדד בכמה אופנים;
זאת האמת המובנת מאליה של עצם היותך חי, מונח בתוך גוף פיזי, במסגרת המניחה את דעתך בביטחון מוחלט שהרגע הבא כמו הרגע הקודם ימשיכו. וודאות זאת הנמשכת כאמת אם כן תשמש כרקע ההתנסות, ונמצא מודד כל דבר פנימי ביחס לאמת הזאת, האמת המוגשמת. מכאן, שאמת החושים במובנים רבים תהיה הדבר הטבעי ביותר אליו מתייחס כאמת. כאן, ניתן לומר שחוויית החושים גם תלויה לא מעט באופן שהנפש תתייחס אליהם. במובנים רבים יכול לראות דבר מסוים ודבר אחר ולהאמין ששניהם אמת. עם זאת, על הדבר שרואה באור יום ורואה תמרור שיש בו אור אדום ויעצור את רכבו, יתייחס באופן שונה לחלוטין בעת לילה כאשר צל לדעתו יכה על הכביש בחושך וידמה לאדם, גם אז יעצור את מכוניתו, בוודאות ראה את מה שלא נמצא ברגע העצירה. אז, היבט מתעתע זה יחשב כאשליה חולפת מטעם האור ולא יאמין למראה עיניו, עם זאת תגובתו הספונטאנית הכתה הדהוד אמת. מהי אמת אם כן?
מכך, שהסכמת אמת על חווייתו הפיזית תהיה ההסתמכות האישית והכללית המוקף בה. אז, בירור האמת הזאת החושית מקבל אם כן הדהוד עמעום של אמת המתהפכת על עצמה, כמו זאת של צל בלילה.
"אותו דבר בפנימיות הנפש, יש דברים שיודעת כאמת שלמה ומושלמת, זאת ידיעה. סביבה ומעליה עולה תפיסתה היחסית של הנפש המונה אמת מעורבבת בספקותיה עד שזאת מתבהרת. בכוחה של הנפש להעניק או להדיר משמעות ומשקל אמת.
שאנחנו עומדים לסיים.
אם יש עוד שאלות; כן"

שואל; אפשר להסביר קצת בין ידיעה לבין תפיסה?

לבן; "בהחלט כן.
במובן הזה, ידיעה היא וודאות פנימית, כפי שיודע שמונח בישיבה.
דעות הנפש, תפיסות הנפש המתחלפות, גם אם נמצאות וודאיות לרגע מסוים, עדיין ברות החלפה ואינם וודאיות ברגע הבא.
כאן, יכול בהתמקדות בהווה להבדיל בין ידיעה, לבין וודאות;
ידיעה יכולה להיות האפשרות הזאת שנמצא יושב ותדיר יהיה מחובר באופן וודאי אל הכבידה. ואילו דעתו המחוברת לידיעת העובדות יכולה להתחלף, שכן העובדות נשארות בעינם, דעותיו לגבי העובדות יתחלפו וישתנו תדיר.
תודה רבה."

לפגישות אישיות, תקשור דרך הטלפון או במייל – 050-3211088