אלמיין ברטון שלבים בהתעלות ראיון עם סוזן בארבר מהירחון – Spirit of Ma’at

אלמיין ברטון היא מורה שנושאת מסר בסיסי אוניברסלי הנוגע בכל מי שמחפש אמת רוחנית. היא חיה ומלמדת מתוך תודעת-אלוהים, ובנוכחותה אנשים חווים אהבה ללא תנאי וריפוי.

במהלך הסדנאות שלה, אלמיין חושפת ידע ומידע חדשים ורלוונטיים לתקופה, ומדריכה תלמידים במדיטציות רב ממדיות. היא מלמדת חכמה טבעית בדרך הלוחם, טכניקות הילינג והתעלות, כמו גם את מה שהיא מכנה "המסע אל תוך לב האלוהים" – שהיא מפת דרכים לכניסה אל תוך תודעת-אלוהים.

היא יצרה כלֵי מדיטציה וקלטות ווידאו ושמע ללימוד וכתבה את הספרים חיים של ניסים – מפתחות מיסטיים להתעלות [A Life of Miracles] ו-מסע ללב האלוהים – מפתחות מיסטיים לשליטה באל-מוות [Journey to the Heart of God] ועוד.

אתר הבית שלה: www.SpiritualJourneys.com

אלמיין ברטון כונתה בתואר "אחת המיסטיקניות יוצאות הדופן ביותר של זמננו" כמו גם "אחת מהמורים הרוחניים הגדולים ביותר" שהופיעו באלף האחרון. היא מציעה ידע ומידע אודות תהליך ההתעלות, אותם ליקטה באמצעות עבודתה האישית במהלך מסע החיים המקודש הזה.

השיחה עם אלמיין היתה חוויה מדהימה, וכולי תקווה שלוּ שבריר מעדינותה, חמלתה וחכמתה זורחים דרך המילים הנכתבות כאן.

סוזאן: האם תוכלי בבקשה להגדיר עבורנו מה היא התעלות?

אלמיין: אנחנו מקבצים דברים רבים אל תוך המילה הזו. עבורי, התעלות מתרחשת כאשר מישהו מצליח לרטוט בתדרים של המֵחְשַב האלוהי (God Mind) של כוכב הלכת הזה. זהו התדר שבו נמצאים המאסטרים שהתעלו, או אחוות האור. באיזה שם שנבחר לכנותם, הכוונה היא למי שהתגברו על כל הדברים, בעודם מצויים בגוף בשם ודם. בהתעלות אמיתית אנחנו רוטטים להערכתי בחלקים העליונים של המימד השישי .

לעומת זאת, ישנה התעלות קוסמית. זה הדבר שמתרחש כאשר כל היקום כולו נע אל עבר נקודת מפנה, שבה נשיפת אלוהים הופכת לשאיפה פנימה של אלוהים.

רוב קהילת הניו-אייג' מדברת עכשיו על מה שניתן לכנות התעלות פלנטארית. זהו מצב שבו פלח מהאוכלוסייה נמצא רוטט בתדרים של מציאוּת המימד הרביעי, ולי נראה שזה אכן עומד להיות רק פלח, מפני שנאמר לי שעומד להיות פלח אחר שיישאר מאחור.

שאלתי שאלה לגבי זה והתשובה הגיעה אלי בחלום. באותו חלום, התהלכתי בסופרמרקט שבו האנשים יצרו קשר האחד עם השני. אולם, חלק מהאנשים לא היו מסוגלים לראות את האחרים. חלק מהקונים היו בעולם משלהם ולא יכלו לראות שהאחרים נעים ביניהם.

החלום הזה לא בהכרח היה חזון, אך עבורי, הוא הצביע על כך שהנבואה התנ"כית – שבה ישוע אמר ששניים יכולים לישון באותה המיטה ובאותו לילה אחד יילקח והשני יישאר – אכן תתגשם.

אני חושבת שאלה שרטטיהם הולכים ועולים אל תוך המימד הרביעי, פשוט ימצאו שחייהם משתנים לטובה. עבורי, יש ימים שבהם אני מתעוררת, וכל חפץ – עצים, אבנים, האדמה – כולם רוטטים ברמה חדשה, שרים שיר חדש. השיר החדש הזה מוזכר גם הוא בתנ"ך, בספר התגלות (הספר האחרון בברית החדשה). אם נוכל לנוע כלפי מעלה בהדרגה ובהצלחה, יכול להיות שאולי אפילו לא נשים לב שהשינוי התרחש.

סוזאן: דרונבלו מרגיש שהשינוי כבר התרחש ואנחנו לא מסוגלים להבחין בו מפני שקיים מסך של הסתרה.

אלמיין: אני סבורה שזה נכון חלקית, אבל אינני מאמינה שהגענו לשם באופן מלא. לפי אמונתי, הגענו לחלקים העיליים הראשונים של המקום שבו רובנו נשכון. אולם כאשר נהיה שם לגמרי, האור ייראה שונה. הדברים ייראו כאילו הם מאירים מבפנים. ללא צללים.

דבר אחד שכבר מתרחש כעת ואמנם מעיד על כך שהתקדמנו לא מעט הוא המרווח הקצר יותר בין מחשבה והתגשמותה במציאות. אילו רק יותר אנשים היו מבינים כיצד זה עובד, יכולנו למנוע הרבה מאוד תאונות. כאשר יש לנו את ההכרה הזו, אנחנו יכולים ליצור כל דבר בצורה הרבה יותר מודעת.

סוזאן: כיצד יכולים אנו לנוע דרך השינויים המתרחשים בצורה מעודנת ורכה יותר?

אלמיין: יש רמות מודעות עלינו לעבוד עליהן כדי למזער את ההשפעות של התפרקות מִבני-החיים כפי שאנו מכירים אותם.

ההיבט הראשון במודעות הזו חייב להיות קשור בהרפיה מוחלטת מהצורך לשלוט בדברים ברמה פיסית. הרפיה זו משחררת את האנרגיה מהאונה השמאלית במוח אל האונה הימנית, שם היא דרושה.

את מבינה, כל האנרגיה שזמינה לנו כבני אדם, נשאבת בסופו של דבר על ידי האונה השמאלית. רק האנרגיה העודפת זורמת אל האונה הימנית. מאחר ש"תודעה" במשמעותה האמיתית מתייחסת למידה שבה אנו מסוגלים לדעת בכל רגע, ומאחר שהשינויים עומדים להתרחש בקצב מואץ/במהירות רבה, אם נשתמש לצורך ההתמודדות הזו באונה השמאלית, תידרש לכך כל האנרגיה שזמינה לנו. עלינו לשחרר את האנרגיה הזו לחופשי, כך  שנוכל לגשת לדברים  ולהיות מודעים באמצעות האונה הימנית.

אנו זקוקים לתודעת האונה הימנית כדי לנווט דרך שדה ההכרה הבסיסי השוכן לפנינו בין העכשיו ובין הזמן שבו הפלנטה תעלה בממדים. כל צעד וצעד מן הדרך תוכנן ועוצב על ידי העצמי הגבוה שלנו, והמעבר דרך צעדים אלה דורש מאיתנו להיכנע לתהליך.

לדוגמה, יכול להיות שביום בהיר אחד, ללא כל הודעה מוקדמת, ניקרֵא לארוז מזוודה ולעבור לקנטאקי. לא היינו מסוגלים לקבל את ההנחיה הזו באמצעות האונה השמאלית, מפני שהיא מתעסקת רק בדברים שכבר ידועים. האונה הימנית מתעסקת בדברים שאינם ידועים, וזה כולל את ההדרכה הפנימית שלנו.

התנגדות כלשהי בתוכנו לַמציאות גוזלת אנרגיה מהחלק שנשמע למערכת ההדרכה שלנו. מערכת ההדרכה שלנו תתגלה בפנינו ישירות רק כאשר נפסיק להתנגד.

ההיבט השני הוא, שעלינו לעשות את העבודה הפנימית הרגשית הקשה. כרגע, מתרחש פיצול דרמטי בתוך אוכלוסיית עובדי האור. חלקם אינם רוצים לעשות את העבודה הרגשית. אני רואה אנשים שיושבים בהרצאות, רושמים את הדברים, עוברים ממורה אחד לשני, אבל למעשה אינם מקדישים את הזמן הדרוש לעשות את העבודה אשר תשחרר את הכיווצים בשדות האנרגיה שלהם.

סוזאן: כיצד נעשית העבודה הזו?

אלמיין: זה קשור למה שאני מכנה "תפישות שעוד לא-הניבו" (unyielded perceptions).

כדי להסביר זאת,  נניח שחווינו אירוע טראומתי מאוד שהתרחש בגיל עשר. היום, אנחנו מטאטאים אותו אל מתחת לשטיח, ובמקום זאת מתעסקים בכל הרעיונות המטאפיסיים הנפלאים הללו.

אבל, אם נסתכל, נראה שהדיו של אותו אירוע מופיעים לאורך כל החיים שלנו. הדים אלה חוזרים ומופיעים מזמן לזמן, באופן מחזורי. לאתר אותם זה קצת כמו לעקוב אחרי לוויתן. אפשר לראות לאן הוא מתקדם על ידי שימת לב לכתמים השמנוניים הקטנים שהוא מותיר אחריו. אלו מבריקים יותר ככל שהם קרובים יותר אל הלווייתן, אך ניתן לעקוב אחריהם גם ממרחק. ההדים עצמם מחווירים, אולם העקבות עדיין שם.

ההדים של התפישות  שעוד לא-הניבו – אירועים שעוד לא הניבו עבורנו את המתנה שטמונה בהם – עשויים להיראות חיוורים ככל שאנחנו הולכים אחורה אל תוך העבר, אבל יש עקבות, והם מתרחשים בתבנית מחזורית לאורך כל חיינו.

עלינו לשוב אחורה אל האירוע המקורי, כשאנו עוקבים אחריו לאורך החוט שהוא שזר דרך מבוך התנסויות החיים, ורואים אותו דרך עינינו ודרך עיני האדם או האנשים האחרים שהיו מעורבים בו, עד אשר תעלה בנו התובנה, השיעור, המראות – המתנות. ועד שלא נשב ונעשה את העבודה הזו ונבכה את הדמעות הטמונות בו, האירוע לא יניב את המתנות שלו.

תפישות שעוד לא-הניבו מתבטאות בגוף ככיווצים רגשיים, פיסיים ואסטרליים שחוסמים את זרם האנרגיה האוניברסלית. זו משמעותה של קארמה, חסימה בזרימת האנרגיה האוניברסלית. כאשר אנו עושים את העבודה הפנימית, החסימות הללו משתחררות.

סוזאן: האם קיימות דרכים אחרות לשחרור קארמה?

אלמיין: מלבד העבודה הפנימית, קיימת הדרך הישנה של פשוט לחכות ל"מכה" שתונחת עלינו. ההתנסות חוזרת במעגלים עקשנים יותר ככל שהזמן עובר, עד אשר אנו נאלצים להגיע לתובנה.

האמצעי השלישי למחיקת קארמה הוא באמצעות מה שנקרא "חסד".

חסד יכול לקרות כאשר אנחנו נמצאים בנוכחותו של מישהו שעשה את המעבר מהזדהות עם האגו לתודעה אלוהית. אני סבורה שיש לזה בסיס פיסיולוגי. מורה שמצוי בתודעת-אלוהים מייצר הרבה חלקיקים בעלי מטען ניטראלי, ואלו למעשה סופחים אליהם את האשליה. המדענים מתחילים כיום לחקור את החלקיקים הללו. אני "ראיתי" אותם, והבנתי שזה הדבר שמתרחש כאשר אנחנו מדברים על חסד.

סוזאן: מה קורה כאשר אנחנו משחררים את הקארמה?

אלמיין: כשאנשים עושים את העבודה הפנימית – את העבודה הקשה, לא רק לשבת בשיעור עם מורים מזהירים, אלא לשבת בבית ולעבוד דרך הדברים האלה – ככל שהם עושים זאת יותר, כך גדלה הדממה הפנימית.

מאחר שהדיאלוג הפנימי שבתוכנו הוא זה שמשמר את העולם שלנו, כאשר אנחנו משקיטים את אותו דיאלוג באמצעות העבודה הפנימית, אנו אכן נעשים טכנאים של הממלכות הפנימיות הנסתרות. אנו יכולים לנוע הלוך וחזור בין רמות שונות של תדרים בקלות רבה. כל זה נעשה באמצעות ההשקטה של הדיאלוג הפנימי.

בשלב הזה, אנחנו נעשים המשקיף.

סוזאן: מה הם השלבים הבאים של תודעת-אלוהים?

אלמיין: בשלב הבא, אנחנו מכירים ללא כל צל של ספק בכך שאין שום קיום אחר ביקום מלבד עצמנו. בהתחלה זה מופיע כמעין הבזק ברק, שבו אתה יודע שאין כל הוויה מחוץ לעצמך. זה יכול להיות לגמרי מבעית. אני קוראת לזה מִדְבר גוֹבי. למעשה, כמה אנשים שהגיעו לשלב הזה ונתקעו בו, מתו מבדידות.

האימה שאנחנו חווים בשלב הזה היא האימה שבהתרחבות והתכווצות. כשזה קרה לי, או שהתרחבתי כל כך עד שלא יכולתי למצוא את הגוף שלי – כמו ילדה קטנה שרוצה את הבקבוק שלה – או שהייתי חוזרת אל תוך הגוף שלי ורואה את הזרוע שלי מונחת על הכרית ואומרת "הו, אלוהים, של מי הזרוע הזו?" כשזה קרה, ההבנה שזה הגוף שלי ושאני נמצאת בתוך הגוף הזה יכלה להיעשות כל כך קלסטרופובית עד שנכנסתי לנשימת יתר.

במקום הזה, נראה שהרגשות סגורים לחלוטין. הקול נעשה שטוח יותר. אני מאוד אוהבת לשיר למשל, אבל לא יכולתי לשיר יותר. המקום הזה הוא העמדה המסוימת שבה "נקודת האיסוּף" (assemblage point) כפי שהטולטקים מכנים אותה נעה מטה ואינה מאירה יותר את המציאות שאנו רגילים להרכיב או לאסוף. אם אנחנו לא יודעים מה קורה ואנחנו מתנגדים, יכולות לעבור אחת-עשרה וחצי שנים לפני שנקודת האיסוף תנוע חזרה לנקודה הנכונה.

עד שהיא חוזרת לנקודה הנכונה, אין לנו כל עניין בפעילויות חילוניות. אין לנו שום רגש. אנחנו יכולים להרגיש כמו דלי של מים שזה עתה רוקן במלואו על הרצפה. ריקים לגמרי.

אבל תוך כדי כך, תפישת הזמן משתנה, ולפתע אנו מוצאים שאנו יכולים לראות את התכלית של כל דבר. אנחנו לא מצויים יותר על קו ישר בזמן. אנחנו מצויים במקום בו הזמן נח סביבנו. אנחנו יכולים לראות את כל העתידים האפשריים, ואנחנו יכולים לראות את המטרה והתכלית בַּכל, דבר שמציב אותנו בעמדה של חמלה, מצב מרתק. אנחנו יכולים לאפשר הכל, מפני שאנחנו רואים את הסיבה המושלמת לכל דבר, אפילו לכל הטעויות. אנחנו רואים את הערך הגדול של מצב הדחיסוּת.

אם אנחנו עוברים דרך השלב הזה, אנחנו מתחילים להרגיש את הרגש של האינסוף.

לכן מה שעשיתי – בכל יום למשך כמה דקות – היה פשוט לאפשר לאהבה היקוּמית לשטוף דרך גופי. היא כה עזה, עד שאינך יכול להחזיק בה למשך זמן רב, אחרת היא ממוססת כל צורה. אבל בכל יום, רק למשך כמה דקות, הרשיתי לאהבה היקוּמית לשטוף סביב האדמה, סביב כל כדור הארץ.

במצב הזה, אנחנו לא-כלום ויחד עם זאת, אנחנו כל הדברים כולם. כאשר זה מורגש באמת, הכול נע דרכנו, והרגשת האינסוף היא מה שבאה בעקבות זה. בעצם זו איננה הרגשה, שכן הרגשה היא רק אינפורמציה לא-שכלית. וזה גם איננו ממש רגש מפני שרגשות מבוססים על תשוקות, ובנקודה הזו כל התשוקות כבר עזבו מזמן.

זהו תדר. זהו מקום של אושר עילאי מושלם.

כאשר נכנסתי אל השלב הזה, דבר לא יכול היה להוציא אותי אל מחוץ לביתי. אבל אחרי שנה כזו, הבנתי שלא גדלתי.

ברמות מוקדמות יותר של תודעה, הפיתוי הגדול ביותר הוא כוח. כאן, הפיתוי הגדול הוא להיכנס אל תוך האושר העילאי הזה ולחשוב שזה אומר שהגענו!!

אין נקודה של הגעה. ישנו רק המסע. כאשר אנחנו מכירים בזה, אנחנו יכולים להתחיל לראות שכל החלקים/ השלבים במסע הם בעלי ערך שווה; אז אנחנו יכולים להתחיל לראות את הערך של האשליה, של הטיפשות, של הדחיסות. ללא הדברים האלה, אין צמיחה.

סוזאן: כיצד יצאת מהשלב הזה?

אלמיין: במשך כל אותו הזמן, המשכתי לשמוע קול שעבר דרך תודעתי, שאמר "חיִי היכן שהקו המעוקל והקו הישר נפגשים".

הקול המשיך לומר זאת שוב ושוב, עד שהבנתי מה המשמעות של זה.

התודעה נעה. תודעת-אלוהים מתרחבת החוצה בקו ישר עד אין קץ. לעומת זאת, התודעה האנושית נעה בקו מעוקל.

כך, קצה הבריאה – הקצה המוחלט שבו הידוע פוגש בלא ידוע – הוא המקום שבו הקו המעוקל והישר נפגשים. במילים אחרות, נאמר לי לחיות בתודעה אנושית בעוד אני משמרת את תודעת-אלוהים. זו היתה ההנחיה שהקול נתן לי.

אנחנו כאן כדי לפתור את המסתורין של ההוויה האינסופית. אנחנו קיימים במקום שבו התעלומה הפתורה פוגשת את האור המוגשם, האור שהניב (yielded light). אנחנו כמו זחל שנוגס נגיסות קטנות מהעלה. אנחנו נוגסים נגיסות קטנות מהלא ידוע וזה מיתרגם בחזרה לצורה של זוהר ומספק/נותן כוח לאינסוף.

החיכוך הגדול ביותר הוא במקום שבו אנחנו פוגשים את הקרום שמפריד בין הידוע ללא-ידוע.

סוזאן: כיצד עברת למקום הזה?

אלמיין: זה היה כמו לנוע ממרכזה של רשת קורי עכביש החוצה אל תוך הרשת עצמה. או כמו לעקוב דרך עלי הכותרת ב"חלון הוֵוֵרד" (Rose Window) שמתאר ג'. ג'. הורטק, במקום להישאר בנקודה הפנימית.

במילים אחרות, נכנסתי בחזרה, מתוך כוונה מלאה, אל הדרמה האנושית. זהו שלב חדש, והוא מכין אותנו לשלב הבא, שבו אנחנו מסוגלים לקחת את הגוף וללכת הלוך ושוב במהירות המחשבה, כשאנו חיים לגמרי מעבר לגבולות של חיי התמותה.

במצב של אושר עילאי, הגוף למעשה מתחיל להתנוון. אם אנחנו נשארים שם, לעולם לא נשוב אל הדרמה. ורק מהמקום של הדרמה אנחנו יכולים להשיג את השלב שמתעלה מעבר לגבולות האנושיים, המקום שבו הבשר נעשה אלוהי במלואו.

סוזאן: מה בנוגע למאסטרים מהמזרח שנשארים במצב של אושר עילאי במשך כל חייהם? האם אין להם מטרה בעשותם זאת? האין הם משרתים את התכנית האלוהית כולה בכך שהם נמצאים שם?

אלמיין: זה נכון. יש מטרות רבות להימצאות במקום ובזמן הזה ביקום. המשימה של הבודהות, למשל, היא לחזור ולהתגלגל בגוף כל זמן שאפילו נשמה אחת נותרת לכודה באשליה. וישוע בא למטרה ספציפית של מיסוּד רשת סביב הפלנטה, שתאפשר לנו להיכנס לתוך תודעת-אלוהים (יצירתה של הרשת הזו הושלמה בשנת 1987).

אני, באופן אישי, לא יכולתי להישאר במצב האושר העילאי מפני שהיתה לי מפת דרכים שיצרתי ומטרתה כללה חיים בתוך התודעה האנושית, בזמן שאני מחזיקה בתודעת-אלוהים.

הייתי קצת כמו שחקן, שזוכר שהוא אינו המחזה, אבל נשאר בתוך הדמות למען שיקוף השיעור ומוסר ההשכל עבור הקהל.

במצב של אושר עילאי, ירדתי מהבמה ובקושי יכולתי לתפקד. אך כאשר חזרתי אליה, הבנתי שהמחזה הזה נכתב למטרה מסוימת.

כעת אני יודעת שאני אינני הדמות, אולם אני נשארת בתוכה לטובת המטרה של שיקוף התובנות לקהל.

הקהל הוא החולם של החלום.

סוזאן: האם תוכלי להרחיב עוד קצת לגבי רשת קורי העכביש או "חלון הוורד"?

אלמיין: הדימויים האלה עוסקים במפה ששוכנת/שמונחת מעל התודעה של כל-היש.

אם אני מדברת איתך, אני יכולה להיות ממש בלב ליבם/במרכזם של "חלון הוורד" או רשת העכביש. אבל אם את שואלת אותי על משהו שאולי יקרה בעתיד, אנוע החוצה רמה אחת ברשת, כשאני שמה את עצמי בתודעה של המימד הרביעי, שהיא המקום שאליו כולנו מתקדמים.

ואם כולם מניחים לי ואין לי כל התחייבויות למשך השעה הבאה, אתמוסס לי אל תוך תודעת-אלוהים והאושר העילאי.

רשת העכביש או "חלון הוורד" הם למעשה מפות של חדרי תדר (frequency chambers) שהם תבנית לבריאה. הם מתווים צורה של שפה שיוצרת sigel – מעין סמל שמקדים את הכתיבה עצמה.

אתן לך דוגמה לכוונתי ב- sigel. אם את לוקחת את המילה מיכאל ומציירת אותה ב- sigel, תראי שדגשים מסוימים מושמים על חדרי תדר שונים, כך שמי שמבין את תדרי היקום יבין את המשמעות בצורה בהירה. המילה מי-כ-אל לוקחת את התודעה (מי) דרך האנרגיה (כ) לתוך החומר (אל).

והנה עוד אחד. התפקוד של המין האנושי הוא אלכימיה (אל-כ-מי). אנחנו לוקחים את החומר (אל) דרך השימוש הנאות באנרגיה (כ) ומתמירים אותו לתוך התודעה (מי).

חלון הוורד ממפה את חדרי התדר שמונחים מעל כל כדור הארץ. זו היא מנדלה. אם אתה מבין את המהות של האדמה, תוכל לראות ב- חלון הוורד את הדנ"א הקטוע שלנו. אתה מסתכל עליו מלמעלה במונחים של חדרי תדר.

סוזאן: אנשים רבים המדברים על התעלות מזכירים את הצורך להפעיל מחדש את הדנ"א. האם את מלמדת את זה?

אלמיין: כן. הדנ"א האנושי צריך גם הוא להיות מובא להתעלות. ואנחנו יכולים לעשות זאת בשתי דרכים. אם האונה השמאלית שולטת אצלנו, נעשה זאת דרך תפישה – דרך שיפור התפישה, על ידי זה שנראה מאחורי מה שנראה לעין. כשאנו עושים זאת, גדילי הדנ"א שלנו מתעוררים לפעולה. קיימים שנים-עשר גדילי דנ"א אך רק שניים נראים באופן נורמאלי. וכך אנחנו מפעילים את העשרה הנותרים.

אם האונה הימנית היא השלטת אצלנו, נעשה זאת באמצעות מסירוּת – באמצעות הרגשת אהבה, חסד, והכרת תודה. כשאנחנו עושים זאת, חדרי התדר של הדנ"א מתחילים לפעול בסופו של דבר. אנחנו מתחילים להשמיע את מוסיקת הספירות באמצעות הדנ"א שלנו.

וכאן יש טריק. תפישה מורחבת יוצרת מסירוּת, ומסירות יוצרת תפישה מורחבת. אפילו אם רק נתמקד בלהרגיש אסירי תודה על כל דבר במהלך היום שלנו, כשאנחנו מפעילים את חדרי התדר שלנו, לפתע פתאום יהיו לנו תובנות – גדילי הדנ"א יופעלו. או, אם נלמד "לראות", ונפעיל את עשרת גדילי הדנ"א שהיו רדומים, בסופו של דבר נמצא שהפעלנו את חדרי התדר של הדנ"א.

כך שלא משנה אם אנחנו קודם כל מפעילים את חדרי התדר או את הגדילים, מפני שאחד משפיע על השני.

סוזאן: מה היית רוצה לומר לקוראים שלנו לסיום?

אלמיין: העבודה שאתם עושים גדולה מכפי שאתם יודעים.

מנקודת המבט של התודעה הנפרדת, הדברים אמנם נראים כאילו הם נמצאים ממש מחוץ לסדרם הנכון בזמן הזה. אבל, כך זה אמור להיות, מפני שהסיבה היחידה להתגשמותנו כאן, בזמן ובמקום המסוימים האלה ביקום, היתה ללמוד את השיעורים שאחרים לא למדו.

כשאנחנו מבינים שכל התקדמות שאנחנו משיגים, ולא משנה כמה טריוויאלית, היא בעלת חשיבות עצומה מבחינה יקומית, זה מקל על העבודה שלנו. וזה נכון גם כאשר מה שמופיע ברמה הפיסית נראה ככישלון.

זאת משום שהנשיפה של אלוהים מתכוננת לנוע חזרה אל תוך השאיפה.

אכן, אנחנו מצויים בתהליך של התעלות פלנטארית, אבל אנחנו גם בדרך להתעלות יקומית. והתרבויות שלנו אינן יכולות לעשות את המעבר, מפני שהן לא למדו את השיעורים שהן לקחו על עצמן.

ולכן אנחנו עושים זאת עבורן.

© כל הזכויות שמורות לאלמיין ברטון ולכתב-העת- Spirit of Ma’at

http://www.spiritofmaat.com/archive/dec4/index.html

אתם מוזמנים לשתף בהתרשמותכם ולשלוח את תגובותיכם באמצעות הכפתור קשר/תפוצה. אנו נפרסם את חלקם בהמשך המאמר.