קטע מתוך הספר: להיות ראוי - מרקם הוצאה לאור

קטע מתוך הספר: להיות ראוי

פרק 2

לראויות אין קשר לרגשות

 

את הרעיון שראויות אינה קשורה לרגשות שמעתי וקראתי לראשונה אצל ד"ר איוון בוסזורמני נאז', אחד מחלוצי הטיפול המשפחתי בארה"ב ובאירופה ומי שזכיתי ללמוד אצלו בתחילת דרכי המקצועית. נאז' דיבר על ארבעה ממדים המשפיעים על יחסים בין בני אדם.2 הממד העובדתי (מצב כלכלי, רפואי, גנטי, השכלה וכדומה), הממד הנפשי (חסכים, טראומות ודפוסים שנלמדו בילדות), הממד המערכתי (הדינמיקה המשפחתית שיוצרת ומשמרת בעיות וסימפטומים) והממד האתי – ממד הצדק ביחסים. על פי נאז' לממד האתי ישנה השפעה עצומה על חיינו, עוצמה רבה יותר מאשר רוב הגישות הפסיכולוגיות מוכנות להודות. למעשה נאז' היה חלוץ בשימת הממד האתי במרכז הבמה של הטיפול הנפשי.

על פי נאז', ואני מסכים איתו, ישנו צדק בעולם הזה. והצדק הזה אינו עניין סובייקטיבי. הוא אינו קשור לדעות שלנו, לתפישת העולם שלנו או למה שאנו מרגישים ברגע זה או אחר. צדק קיים כמציאות שהיא מצד אחד אובייקטיבית לחלוטין, ומצד שני ניתנת לתחושה רק באופן פנימי ביותר. דרך המצפון שלנו. יש לנו נטייה מולדת לצדק, טען נאז', ומשהו בתוכנו שואף לקיים את הנטייה הזו. כשאנו חשים שהצדק אינו מתקיים, כלומר שמה שמתקיים אינו הוגן, משהו בתוכנו, אם הוא לא התקלקל לגמרי, זועק ומבקש תיקון.

כדי להבין את הנושא המורכב הזה, נתייחס למספר דוגמאות. תינוק נולד להורים. בשנותיו הראשונות הוא, כמובן, אינו יכול להסתדר בכוחות עצמו. הוא זקוק לדמויות מטפלות שישגיחו עליו, יאכילו אותו, יטפלו בו, יתנו לו חום, מגע, מבט. אם הוא לא יקבל את כל אלה, קרוב לוודאי שהוא לא ישרוד. ברמה האתית, ברמת הצדק, מגיע לתינוק הזה שיטפלו בו. אין זה משנה אם הוא חמוד או לא, חייכן או בכיין, עצבני, אדיש או שליו, יפה או מכוער. כתינוק, מגיע לו שיטפלו בו. גם אין זה משנה מי הם ההורים שלו. אם הם עשירים או עניים. אם הם פנויים רגשית או לא. לתינוק שנולד מגיע יחס וטיפול. כך, על פי הצדק.

אבל, כידוע לכולנו, לא כל התינוקות אכן זוכים לטיפול נאות. חלקם ננטשים. חלקם מקבלים טיפול חלקי בלבד. ולטיפול חלקי כזה ישנן תוצאות קשות. לעתים להיעדר טיפול כזה יהיו תוצאות שילוו את התינוק לאורך כל חייו. כשהורים אינם מטפלים כיאות בתינוק, רוב הסיכויים שהוא יגדל וירגיש שהוא אינו ראוי. הוא ירגיש חסר ערך. הוא יסתובב בעולם מתוך מצב הוויה של מובסות או שאולי הוא יצליח להסוות את ה"לא מגיע לי" ב"מגיע לי!" כועס ותובעני. אבל החוויה שהוא לא קיבל את הטיפול והיחס הראוי נצרבה, קרוב לוודאי, בתודעתו, והיא תלווה ותשפיע עליו לכל אורך חייו. כילד, כנער וכמבוגר, הוא ירגיש שלא מגיע לו.

אך האם באמת לא מגיע לו? האם הרגש הזה מצביע על האמת? ברמה האתית, ברמה של הצדק, מגיע לו. הוא ראוי לטיפול וליחס. ברמה העובדתית הוא לא קיבל טיפול כזה. ייתכן גם שבהמשך חייו הוריו אולי אף אמרו לו שהוא לא שווה, שהוא אפס, שהוא חסר ערך. על פי מה הילד או המבוגר הזה יחיה? על פי העובדות? כלומר על פי זה שבמציאות לא טיפלו בו ואמרו לו שהוא חסר ערך? או על פי הרמה האתית, על פי הצדק? האם אדם כזה יוכל להישען על הצדק, ולהרגיש ראוי?

יש כאן הבדל עקרוני, אם כן, בין מה שקרה במציאות ומה שאנו מרגישים, לבין מה שהיה אמור להתרחש, על פי עקרונות הצדק. ואולי, כשאנו מתחילים להבין זאת, כמבוגרים, אנו יכולים להתחיל לבחור לאיזו רמה אנו הולכים להאמין. מתוך איזו אמת אנו מתכוונים לחיות את חיינו.
כלומר, מה שנאז' מציע כאן הוא ההכרה בכך שהרמה האתית קיימת. יש לה קיום עצמאי. והקיום העצמאי הזה נפרד לחלוטין ממה שאנו מרגישים. ההרגשות שלנו לפעמים הולכים יד ביד עם הרמה האתית, ולפעמים כלל לא.

ניתן לדמיין זאת כמו מין בנק קוסמי שכזה. כשתינוק נולד הוא, באופן אוטומטי, מקבל שם אשראי. כלומר, יש לו זכות, מולדת, למשוך כסף, או ראויות, מחשבון הבנק שלו, גם אם עדיין הוא לא שם בחשבון הזה פרוטה. אבל כיוון שתינוק לא הולך לבנק בעצמו, ההורים שלו הם אלה שמושכים, או לא מושכים, את הכסף עבורו. הם אלה שמעניקים לו, או לא מעניקים לו, את מה שהוא זכותו המולדת.
אם אנחנו מתבוננים כך במציאות, אנו יכולים להבין שכאשר תינוק או ילד אינם מקבלים את היחס לו הם ראויים, כלומר, הוריהם אינם מושכים עבורם את הכסף שמגיע להם, הכסף הזה נשאר בבנק. הוא עדיין מגיע להם. והם עדיין יכולים למשוך אותו בהמשך הדרך, אם רק מישהו יספר להם שמחכה להם שם כסף.

אך בבנק הקוסמי הזה כסף, או ראויות, אינם נאגרים רק עבור תינוקות חסרי אונים. ישנן עוד סיבות רבות שבגללן נאגרת עבורנו ראויות בבנק הקוסמי. הראשונה והחשובה ביניהם היא נתינה. בכל פעם שאנו נותנים או מעניקים משהו למישהו, נאגרת עבורנו ראויות בבנק הקוסמי, או במילים אחרות, אנו הופכים לראויים יותר. ראויים במובן האתי, במובן של הצדק. לא בהכרח במובן הנפשי. כלומר, אנחנו לא בהכרח נרגיש ראויים. לא בהכרח נדע שיש לנו אשראי בחשבון ולא בהכרח נשתמש בו. ועם זאת, ברמה האתית, הכסף, או הראויות, קיימים ומוכנים לשימוש. אם רק נדע ונבחר בכך.

נתינה והענקה הן השורש של עוד מגוון רחב של איכויות שמקנות לנו ראויות ברמה האתית, בבנק הקוסמי. בהמשך הספר נתבונן ברבות מהן. בשלב הזה הנקודה החשובה שצריך להבין היא האבחנה הברורה בין מה שאנו מרגישים ובין הרמה האתית. ישנה נטייה חזקה מדי בתחום הטיפול הנפשי להתייחס לרגשות כעל גורם בלעדי בחוויית החיים שלנו. אנשים נוטים לחשוב שהרגשות שלהם הן האמת. שאם הם מרגישים משהו, זה כנראה נכון. הם אומרים "עם רגשות אי אפשר להתווכח", ובכך סותמים את הגולל על המשך הדיון. לרוב, מטפלים משתפים עם זה פעולה ובכך למעשה מחזקים את הנטייה הזו. השאלה הכי פופולרית בטיפול היא "איך אתה מרגיש עם זה". כאילו רגשות הם סוג של גורו או אל, או "תורה מסיני" שצריך להקשיב רק להם, ללכת רק בעקבותם כי הם אמיתיים, יותר אמיתיים מכל דבר אחר.

אך בספר הזה נציג עמדה שונה. אצל רובנו העולם הרגשי הוא מבולבל, עמוס לעייפה בזיכרונות קשים וטראומות, צבוע ברגשות המבולבלים של הורינו ושל אחרים משמעותיים. אצל רובנו רגשות הם כלי מאוד בעייתי ללמוד ולהבין ממנו את המציאות. הם כל כך לא נקיים, כל כך מעורפלים, כך שיותר משהם מדווחים לנו על מה שיש, הם מטשטשים עבורנו את מה שיש. כלומר, אצל רובנו, הרגשות שלנו הם כמו עדשה מלוכלכת שדרכה אנו קוראים את המציאות באופן מעוות למדי.

על האמירה "טוב, זה מה שאני מרגיש!" כסוג של תביעה או קביעה שאסור להתווכח יותר איתי ועם הרגשות שלי, כדאי, אולי, לענות: "אז מה? אז מה אם זה מה שאתה מרגיש. זה לא אומר הרבה.״
רק כשאנשים עושים עבודה משמעותית עם עצמם, לומדים להפריד בין רגשות שהתקבעו בהווייתם מהסביבה ומהוריהם, לבין רגשות נקיים שבאמת חשים את המציאות, אז, ורק אז, ניתן להתחיל להקשיב ולהסתמך על הרגשות ככלי מדויק להבנה של המציאות. עד אז, כדאי להפעיל ספקנות בריאה לגביהם.

חשיבה, לעתים, יכולה לעזור לאדם לאזן את הראייה שלו. אך חשיבה גם היא, כמובן, יכולה להיות מאוד מעוותת. בסופו של דבר, כדי באמת להבין משהו באופן מלא עד תומו, אנו נזקקים להקשבה למציאות דרך כל הכלים העומדים לרשותנו, בו זמנית: החושים, הרגשות, המחשבות, התחושות והאינטואיציות שלנו.
נחזור אל התינוק, שבילדותו הוריו אמרו לו שהוא אפס והוא האמין להם, וכשגדל והפך למבוגר המשיך להאמין להם. אנו רוצים לומר לו: ״זה שאתה מרגיש שאינך ראוי, זו רק ההרגשה שלך. מאוד מאוד ייתכן שאתה דווקא כן ראוי. ואולי כדאי לבדוק את השאלה הזו עם כלים נוספים. לא רק הרגשות שלך.״